שיחות שנאמרו בימות החול

א. משיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט ה'תש"ל.

ע"פ מ"ש בגמ' "אין משיח בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" מובן, שהבאת ילדים בעולם אי"ז ענין שנוגע רק לקיום מצוה פרטי של "פרו ורבו", אלא בזה תלוי' גאולתן של ישראל! ושליחות מיוחדת זו תלוי' בעיקר בנשי ישראל. כאשר ההנהגה בבית היא כדרוש, נותנים לה כל הענינים הדרושים לגדל את הילדים לתורה ולחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבה.

ב. משיחת יום א' פ' שלח, י"ז סיון ה'תש"מ (לנשי ובנות חב"ד)

ברכה הראשונה שבירך הקב"ה, שזה מורה שהיא העיקרית, היא [כמ"ש בראשון דפ' בראשית] "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", שכדי להיות "וכבשוה" – "לכבוש" את ענינים בלתי-רצויים של העולם, צ"ל "פרו ורבו ומלאו את הארץ" כפשוטו – להתברך בבנים ובנות שיתחנכו ע"י הוריהם באופן "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט". ומזה שהברכה וה"תודה" לאשה [סוטה] שנמצאה טהורה היא – עוד ילדים, מוכח שה"תירוץ" שצריך לחכות עד שההנהגה בבית וה"שלום בית" היא בשלימות – מופרך, אלא כל ילד יהודי שמיתוסף, אפי' במשפחה שההנהגה שם היא בלתי-צנועה, ה"ז ברכה לכל המשפחה ולכלל ישראל! ואי"ז "עול" על ההורים – אלא בן ובת! והקב"ה, שהוא "הזן ומפרנס לכל", לוקח על עצמו האחריות לפרנסת הילד, ועם כל ילד שנולד, בא גם הכסף לפרנס אותו! וה"תירוצים" שקודם צריכים לוודא שה"שלום בית" והפרנסה ושהחינוך שהילד יקבל יהיו כדבעי וכו' – הרי אלו טענות של היצר הרע שהתלבש בסירטוק של משי עם אבנט! צריך לדעת שהדבר שנק' "תכנון המשפחה" אינו אלא דבר המזיק! רואים בפועל שזה מזיק לשלום בית ומביא בעיות לעצבים ורצים לרופאים וכו'. כ"ז בא כתוצאה מזה שמתערבים בתהליך שהקב"ה קבע. מצוה הכי גדולה היא שיהודי ינהל את חייו לפי הוראות התורה, שזהו כלי לברכות ה' במילואן: ב"בני" – שמתברכים בילדים יהודים בריאים ושמחים. ב"חיי" –  זה מביא לחיים נורמלים וטובים, ואדרבה – דבר ידוע שאין דבר שמקשה יותר על החיים כמו "תכנון המשפחה". וכאמור, אין להתערב ב"סדרים" של הקב"ה, אלא לסמוך ע"ז שרק הקב"ה, "בורא עולם ומנהיגו" ושמשגיח בהשג"פ על כאו"א, יכול להחליט בכמה ילדים טוב להתברך. וב"מזוני רוויחי" – שהקב"ה מביא פרנסה בהרחבה שתנוצל רק לדברים טובים ולבריאים. ואסור לחשוב "מה יכול כבר להשתנות ע"י מעשה הפרטי שלו?...", כמ"ש הרמב"ם שאפי' מעשה א' יכול להכריע את הכף ולהביא ישועה והצלה לכל העולם כולו, ועאכו"כ מעשה שע"י מעמידים דורות בישראל! ו"הבא לטהר – מסייעין אותו"!

ג. משיחת ו' תשרי ה'תשמ"א

אין מקום לשקו"ט אם קיימו כבר מצות פרי' ורבי' אז מהו ההכרח לעוד ילד וכו' – מצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו" עד ש"ומלאו את הארץ וכבשוה"! ופסק-דין בהלכה הוא שכל ילד הוא 'עולם מלא"! ואם יש איזה טעם אמיתי לדחות א"ז – יש לסמוך בזה על הקב"ה שהוא "עצם הטוב", ומשגיח בהשגחה פרטית על כל אחד ואחת שכ"א מהם הוא "עולם מלא" (במכ"ש וק"ו מהשגח"פ אפי' על עלה שנפלה מאילן וכו'), ואין להתערב בזה ח"ו (אא"כ ישנו פס"ד ברור בתורה)!

ד. ה' חלקים משיחת אור לכ"ד טבת ה'תשמ"א.

מובא במדרש בקשר למכת דם "מפני מה הביא הקב"ה עליהן דם – מדה כנגד מדה ... לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטומאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין, לפיכך לקו המים בדם". וההוראה: על כל אחד ואחת לעשות את כל התלוי בו/בה לבטל גזירת פרעה זו ע"י הענין של "פרו ורבו ומלאו את הארץ". וכשעושים בפועל את הכלים לזה, מתקיים המשך הפסוק – "וכבשוה": כאשר "כובשים" את כל החשבונות שמצד ה"ארציות" וחומריות שעושים בקשר לזה (כמה כסף או טירחא כרוך בזה, חשבון הצער שכרוך בלידת וגידול ילדים ובמילא לא יוכלו לעסוק בתומ"צ במנוחת הנפש, ואפי' החשבון שעי"ז לא יוכל ליהנות כ"כ מעניני עוה"ז וכו'), עי"ז שהאב והאם מתבוננים מה אומרת הנשמה שלהם,  שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", ומה אומר הקב"ה, על כל "חשבונות" אלו, הרי מובן שאין מקום לשאלה מלכתחילה – אז יתקיים ה"וכבשוה" בפשטות ובגלוי, שנהיים כלים ל"ברכת ה'", לא רק ל"די מחסורו" – לכל הצרכים הנחוצים כתוצאה מהולדת עוד ילד, אלא "היא תעשיר" גם בגשמיות! צריך לדעת שהקב"ה, שהוא הבעה"ב היחיד על הלידה בפועל, והוא "עצם הטוב", הרי הוא זה שבוחר מתי הזמן הכי טוב שהילד יוולד. והדבר היחיד שהקב"ה נתן לבחירת האב והאם בזה (כי הקב"ה רצה שגם הם יהיו "שותפים" ["תואר נפלא"] בזה) הוא – שבידם למנוע או לעכב זאת. [אא"כ במצב שהרב, שאינו נוגע בדבר,  פוסק שזהו מצב של סכנת-נפשות ר"ל, אזי נעשית הוראה התורה לדחות זאת].

ה. משיחת ר"ח שבט ה'תשמ"א.

להתחלת קיום המצוה של "פרו ורבו", אכן זקוקים לה"אתערותא דלתתא" של הב' שותפים – האב והאם, אבל קיום המצוה בפועל תלוי לגמרי רק בשותף הג' – הקב"ה, כח הא"ס. והוא יודע מתי הזמן הטוב ביותר לזה עבור הילד, האב והאם. אלא שמצד "טבע הטוב" גופא אינו רוצה להכריח בזה ונותן לאב ולאם הבחירה האם לאפשר את ברכת ה', ועי"ז יהיו גם הם "שותפים" בזה. אבל כאשר אין סומכים על המועד שהקב"ה רוצה (אע"פ שהם בעצמם אומרים ורואים בפועל שהוא "זן את העולם כולו וכו'", ובודאי שבכחו לזון בנו ובתו!), ומערבים בזה רצון אישי ועושים "חשבונות" וכו' – הרי עי"ז נחסר ה"כלי" לברכת ה'. שהרי כדי להיות "שותף" ראוי, צריך להתחשב בדעתם של שאר השותפים ועאכו"כ בדעתו של הקב"ה! (וכההוראה ממ"ש הקב"ה למשה (כמסופר במדרש) "כשרציתי – לא רצית", ולכן "וראית את אחורי ופני לא יראו" וכו'). ואע"פ שצריכים לעשות "כלי" עפ"י טבע לברכת ה', אבל לא יעלה על הדעת לעשות על יסוד זה היפך השו"ע!

ה"חשבון" לדחיית הלידה של עוד ילד כדי שיוכלו להתעסק בזמן הפנוי ב"מבצעים" – ה"ז בא מהיצה"ר, שהרי הקב"ה יודע גם "חשבון" זה, ואם הוא יברך בעוד ילד, ה"ז גופא הוכחה שזה חשוב עוד יותר שלא בערך לקיום כללות עם ישראל! ובפרט שזה גופא יוסיף בהצלחת ה"מבצעים" אח"כ!

ה"טענה" שעפ"י תורה "לא נבראה אשה אלא ליופי", יופי רוחני אבל גם יופי גשמי [אלא שצריך לנצל את היופי "(כל כבודה בת מלך) פנימה", באופן של צניעות, שעי"ז זוכים לכל טוב בעולם], והגמ' עצמה אומרת שעיבור ולידה פוגעים בזה – הרי הקב"ה יודע גם מזה, אבל זהו רק לפי שעה (כדי שהאשה תוכיח שהיא עומדת בנסיון), והוא הבטיח ש"לא נבראה אשה אלא ליופי", ולאחרי הלידה נעשה בזה "יתרון האור"! (ע"ד דיני פרישות נדה מבעלה, שאין בזה משום לגרום סבל וכיו"ב ח"ו, אלא אדרבה – שמירת דינים אלו גורמת שהאשה תתחבב על בעלה שלא בערך יותר).

נקודה נוספת: כאשר מסתכלים מה קרה בפועל במשך ב'-ג' דורות האחרונים, יראו בעיני בשר, שבאותן משפחות שסמכו בזה רק על חשבונו של הקב"ה, הנה השלום-בית, בריאות ההורים, הפרנסה ואוירת השלוה בבית, היו טובים יותר בפועל מבאותן משפחות שהתנהגו בזה לפי "חשבונות" שלהם, למרות שעברו צער העיבור והלידה וצער גידול בנים בב' או ג' פעמים יותר מה"שכנה"! ומכיון שאלו הם תוצאות בפועל ולא "השערות" בעלמא – אין מקום להתווכח בזה! מיותר אפי' לשאול רבנים או להסתכל בספרים – יש רק להסתכל על הסבים והסבתות ויראו בפועל היכן היו יותר חיים של אושר וקירוב הלבבות, והיכן היתה האשה יפה יותר באמת וכו'...

מצינו דבר פלא: כל אחת מהד' אמהות שרה רבקה רחל ולאה עמדה על כך בתוקף, תבעה והתפללה לזכות בילדים, עד שפעלו זאת! ואם כל ענין בתורה וכל הנהגה שבה הצטיינה אפי' א' מהאמהות – מהווה הוראה, עאכו"כ ענין שהוא צד-השווה אצל כל האמהות, והוא ענין יסודי ועיקרי.

ו. ב' חלקים משיחת יום ה' פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשמ"א.

נשיא דורנו אמר בשמו של כ"ק אדמו"ר מהר"ש שפרנסתו של יהודי בזמן הזה הוא בדוגמת ה"מן" שהוא "לחם מן השמים", כי אין לזה מקום בדרך הטבע. זה שהאדם עוסק  בענינים הקשורים ב"לחם מן הארץ" אינו אלא "לבוש" שצ"ל בדרך הטבע, אבל "ברכת ה' היא תעשיר"! ובמילא מהי התועלת בעריכת "חשבונות", שקודם עליו לדאוג שיהי' לו מספיק כסף, דירה ולבושים וכו', ורק אח"כ יחשוב אודות קיום מצוות ה' "פרו ורבו" באופן ד"מלאו את הארץ" – הרי כל זה אינו אלא הלבוש. לכל לראש עליו לדאוג בהכנת ה"לחם מן השמים", שזהו העיקר, ולהתנהג עפ"י ה"תורה מן השמים" – לדאוג שיהיו לו בנים ובנות עצמם. ויתירה מזו: ארץ ישראל ובני ישראל נמשלו ל"צבי" ש"עורו גדל לפי בשרו", ובכן, אפי' אם נראה שכל מה שעמל לפרנסתו אינו מספיק עבור הילדים שיוולדו, א"ז הוכחה כלל – שהרי הפרנסה מגיעה יחד עם הילד ובגללו! אלא שלפעמים נותן לו ה' פרנסתו בהרחבה תחילה, כי סומך עליו שיבין שזהו בשביל הילדים שעליו להביא לעולם, ויעמוד בנסיון ולא יתחשב בכל החשבונות שהם בגדר "תחבולות אנוש" ו"שטויות" – לוותר ר"ל על הנחת שהקב"ה רוצה לתת למעלה ממדידה והגבלה ע"י עוד בנים ובנות שיחנכו אותם בדרך התומ"צ, אף שברור שפרנסת יהודי בזמן הזה אינו אלא "לחם מן השמים"!    

ז. משיחת יום ג' פ' יתרו, ט"ו בשבט ה'תשמ"א.

התחלת דבור הראשון של עשרת הדברות היא "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – בלשון יחיד! ומזה מובן גודל החשיבות של כל נשמה פרטית מישראל. ובמילא כשא' טוען שיש לו כבר כו"כ ילדים ועוד מעט בא משיח ובשביל מה להשתדל לעשות את כל התלוי בו שיוולד עוד ילד א'?! – אומרים לו שבפרשה זו [פ' יתרו] ישנה תשובה ברורה: משה, אהרן, השבעים זקנים וכל המרכבה וכו' עמדו ושמעו איך הקב"ה אומר לילד זה שיוולד "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"! והסברה זו היא כ"כ פשוטה שלא צריכים לזה "דובנער מגיד" וכיו"ב – אלו הם דברים פשוטים שנלקחו מחומש!

ח. משיחת יום א' פ' במדבר, כ"ג אייר ה'תשמ"ב (לנשי ובנות חב"ד)

הזכות והאושר הכי גדול של אם בישראל הוא להביא עוד ילד לעולם! וה"שותף" השלישי, הקב"ה, ש"לי הכסף ולי הזהב", דואג לכל המצטרך, כסף ובריאות, לחינוך הילדים, ולקבל מהם רוב נחת בתוך בריאות. הזכות והאחריות של בת ישראל לקיים הציווי "פרו ורבו וגו'", ולעשות זאת בשמחה וטוב לבב.

ט. ב' חלקים משיחת כ"ף מנחם-אב ה'תשמ"ב

יש לסמוך על הקב"ה, שבשעה שהוא מעניק ילד – ה"ז ברכה ואושר הכי גדול להורים ולכל המשפחה! ולא להתערב בהנהגתו. אין להתחשב בפיתויים שמקורם ב"מלך זקן וכסיל", שהם היפך האמונה שהקב"ה הוא הזן בטובו את כל העולם כולו ועוד ילד לא יקשה עליו, ואדרבה – ביחד עם לידת הולד, "נולד" גם ה"צינור" לפרנסתו ומביא הוספה בפרנסת כל הבית כולו! ואשרי חלקן וגדול זכותן של כל האמהות בישראל שהתנהגו כך עד עתה, ויתנהגו כך מכאן ולהבא.

י. משיחת ח"י אלול ה'תשמ"ב.

ביום הולדת של ילד, אפי' בן שנה, על ההורים ללמוד ענין בתורה ולתת צדקה לזכותו, ולהתבונן באושר הכי גדול שה' נתן להם בהעניקו להם ילד זה ע"מ לחנכו בדרך התומ"צ וכו'. ובנוגע להטענה שהילד אינו מבין כלום – אומרת התורה שהנהגת ההורים, לא רק ברגע שהילד יצא לאויר העולם, אלא גם ט' חדשים קודם שנולד, נוגע לילד ולבניו אחריו עד סוף כל הדורות! וכמסופר בגמ' "שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שימשו בכהונה גדולה. אמרו להם חכמים מה עשית שזכית לכך, אמרה להם מעולם לא ראו קורות ביתי קלעי שערי"! היינו שהנהגתה בתכלית הצניעות גם בהיותה בביתה לבדה, פעלה והשפיע על בני' ועל בניהם וכו'. וזוהי הוראה לכל בת בישראל עד כמה חשוב הזהירות בענין זה לא רק לעצמה אלא גם לילדים וכו'.

יא. משיחת אור לכ"ט אלול ה'תשמ"ב, ערב ר"ה ה'תשמ"ג.

המשנה אומרת ענין נפלא: ש"לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך ש..נפש אחת מישראל .. עולם מלא". אומרים לכל יהודי, בכל מקום ובכל זמן: הקב"ה ברא את האדם באופן שונה מכל הנבראים, יחידי, כדי שתדע שהנך "עולם מלא"! ואי"ז מפני שלמד תורה וקיים מצוות, כ"א תיכף ומיד שיצא לאויר העולם ה"ה "עולם מלא"! זה מחזק עוד יותר מה שדובר כמ"פ אודות מצות "פרו ורבו", שגם לאחרי הולדת בן ובת, וכמה בנים ובנות, יש להשתדל בהולדת ילדים נוספים, כי כאשר נוסף ילד יהודי א', נוסף כאן "עולם מלא" במצב של "גן עדם מקדם" כפי שזה הי' כשהאדם נברא יחידי! ומכיון שכן, מובן שאין מקום לשאלות מהיכן יקחו את הכח וכיצד יוכלו לספק את כל צרכיו של הילד וכו', כמו שלא יעלה על הדעת לשאול כך בקשר לבריאת אדה"ר בהיותו "בגן עדן מקדם"! ומזה גם מובן עד כמה נוגע ההשתדלות בחינוך של כל ילד נוסף לתורה ולחופה ומעש"ט – כאילו הוא "יחידי" "בגן עדן מקדם"! ובודאי שהקב"ה נותן להורים את כל הכחות הדרושים לגדל את הילד הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחניות.

יב. ב' חלקים משיחת יום א' פ' במדבר, כ"ה אייר ה'תשמ"ג (לנשי ובנות חב"ד)

מסופר בגמ' עד כמה השתדלו נשי ישראל במצרים להגדיל את מספרם של בנ"י ע"י כללות הענין ד"פרו ורבו", מתוך אמונה ובטחון בה', ולא עשו "חשבונות" שאין הזמן מתאים לזה בגלל גזירת פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" וכו'. והגמ' מספרת שילדה קטנה, מרים, היא זאת שביטלה "חשבונות" כאלו של אבי' עמרם, וכתוצאה מכך נולד משה, "מושיען של ישראל"! וההוראה: 1) אין לדחות קיום מצות "פרו ורבו" בגלל "חשבונות" של פרנסה וכיו"ב, כי הקב"ה הוא זה ש"זן ומפרנס את העולם כולו"! ואף שהקב"ה רוצה שהפרנסה תבוא ע"י עשיית "כלי" בדרך הטבע, אבל זה גופא צ"ל ע"פ רצונו ית'. וכאשר ההורים ממלאים את חלקם ב"שותפות" הילד, שזהו הדאגה לעניניו הרוחניים – שהנשמה של הילד, שהיא ""חלק אלוקה ממעל ממש", תאיר בו בגלוי, עי"ז שדואגים שיקבל חינוך בדרך התומ"צ בתכלית השלימות (ולא חוסכים זאת בגלל ההוצאות כספיות וכו') – אזי ממלא הקב"ה את חלקו ב"שותפות" ודואג לכל עניניו הגשמיים של הילד (פרנסה ובריאות וכיו"ב). 2) גם ה"חשבון" של מה בכך שיוולד עוד ילד א', ובפרט שנמצאים בגלות וכו' – מופרך: עי"ז שנשי ישראל במצרים ביטלו "חשבון" כזה נולד "מושיען של ישראל" שביטל את גלות מצרים! ועד"ז לידת עוד ילדים בזמננו אי"ז רק הזדמנות פרטית של ההורים אלא זה נוגע לזירוז גאולת כלל ישראל מהגלות!

יג. משיחת וא"ו תשרי ה'תשד"מ

אצל "חנה" הראשונה מוצאים אנו שהיא לא הסתפקה בשום דבר, ועשתה את הכל כדי שיהי' לה "זרע אנשים"! והיא גם מסרה את נפשה על חינוכו של הילד וכו'. וההוראה: תפקידה של כל אשה ובת בישראל הוא לעשות כל התלוי בה בנוגע קיום מצות "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". (אף שה"כיבוש" עצמו היא עושה על ידי בעלה, שה"איש דרכו לכבוש", אבל הענין ד"פרו ורבו ומלאו את הארץ", לשון רבים, הוא ציווי לשניהם, הבעל והאשה).

יד. ב' חלקים משיחת י"ג תשרי תשד"מ

מסופר בהפטורה של ר"ה איך שחנה הנביאה מסרה את נפשה כדי שיוולד לה ילד, וכשנולד – קראה אותו שמואל ע"ש "שאילתהו לה'". ובזה ב' פירושים: מלשון השאלה ומלשון מתנה. וההוראה: 1) כמה צריכים "להרעיש עולמות" שיוולד עוד ילד (אפי' אם כבר יש הרבה ילדים). ואפי' אם עושים "חשבונות" ומתכננים ומקבלים "היתר" וכו' – הרי כשיעשו חשבון צדק אין ספק לאיזה מסקנא יבאו, ויסמכו על החשבונות של הקב"ה מתי הזמן הטוב ביותר וכו'. 2) מצד א' יש למסור הילד במתנה להקב"ה ובמילא הוא ידאג לגו"ר של הילד, אבל, מצד שני, צ"ל הענין ד"השאלה" (בלבד), כי הקב"ה רוצה שיהי' קשר תמידי בין ההורים לילד, ושגם הם יעשו חלקם וכו'. ובענין "השאלה" מרומז גם שנתינת הקב"ה את הילד להורים הוא "בהשאלה". והרי הדין הוא ש"שאילה בבעלים פטור" על הכל, וא"כ, מכיון שהקב"ה, ה"בעלים", נמצא אתו תמיד – "הנה ה' נצב עליו וכו'", אין להעניש אותם ח"ו בשום מצב וכו'.

טו. משיחת י"א ניסן ה'תשד"מ

יש לקיים מצות "פרו ורבו ומלאו את הארץ" בגשמיות כפשוטה! כמדובר כמה פעמים אודות גודל הברכה והזכות שיש להורים בזה. ובקשר להטענה אודות הוצאות הפרנסה וכו' – הנה על זה באה ההוראה שהציווי ד"פרו ורבו וגו'" נאמר לאדם הראשון ביום שנברא, שהי' ביום השישי כדי שימצא הכל מוכן לסעודה! וע"פ מאחז"ל "לפיכך נברא האדם יחידי" כדי ללמד שכל יהודי הוא "עולם מלא", מובן, שכאשר הנהגת האדם היא כפי רצונו ית', אזי נותן לו הקב"ה את כל צרכיו – "עולם מלא" – מן המוכן! (ורק צריך לעשות כלי בדרך הטבע)

טז. משיחת יום ב' פ' האזינו, ז"ך אלול ה'תשד"מ

כל "מצוה הבאה לידך – אל תחמיצנה", ובפרט מצוה העיקרית שקיומה הופקד בידי האשה – מצוה הראשונה בתורה "פרו ורבו ומלאו את הארץ". אין לערב בזה חשבונות אישיים, שכדאי לחכות בזה עד שיאספו סכום מכובד של כסך, יקנו בית ורכוש וכו', אלא יש לסמוך בזה לחלוטין על "שותף" השלישי – הקב"ה – שיברכם בילד שיאריך ימים ושנים במועד המתאים ביותר! "יש על מי לסמוך"!

יז. ב' חלקים משיחת ו' תשרי ה'תשמ"ה

התורה העניקה לנשים השליחות העליונה ביותר – להעמיד ולגדל דור חדש שיהווה המשך לדור של מ"ת! ע"י שישתדלו בענין "פרו ורבו", שזה, וגידול הילדים, תלוי בעיקר בנשים. ודוקא כשהאשה עושה זאת – ה"ה ממלאת את תפקידה העיקרי ומשיגה את שלימותה העצמית. וכאשר "מתכננת" ודוחה זה עד לאחרי שתרוויח כסף ותבנה שֵׁם לעצמה וכו', ורק אז תתחיל לחשוב מתי וכמה ללדת – ה"ז מופרך לגמרי גם בשכלו של נפש הבהמית, ואפי' של עם הארץ! גם את הבנות יש לחנך כך – למלא שליחותן להיות "עקרת הבית".

יח. משיחת ט"ז אדר ה'תשמ"ז – ביחידות כללית להאורחים שיחיו

כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – "בתוך כל אחד ואחת מישראל". והיינו, אף ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", אבל בלבו של כל יהודי, אפי' תינוק קטן שאך יצא לאויר העולם, כן שורה השכינה בכל עצמותו! ומזה מובן גודל האחריות המוטלת על שכמם של הורים עבור כל ילד וילדה. ואע"פ שזה קשור לפעמים עם טירחה גדולה, אבל איזה ערך יש לכל הטירחא כאשר מתבוננים שבלבו של תינוק קטן זה שוכנת עצמותו של הקב"ה! ומזה מובן עד כמה יש להשתדל בחינוכם המתאים, החל מחינוך עצמו להיטיב א"ע עוד יותר, שהרי מדובר כאן ע"ד החינוך של ילד שבו שורה השכינה! ומובן גם גודל השכר על חינוך ילד כזה. ומזה מובן גם בנוגע המדובר כמ"פ שעל כ"א לעשות כל התלוי בו/בה לקים מצות "פרו ורבו": אין מקום כלל לדאגה של פרנסה וכיו"ב, שהרי הקב"ה "מוכרח" כביכול לדאוג שה"דירה" שבו הוא שוכן, ילד זה, יהי' "בריא ושלם" עם כל צרכיו הגשמיים והרוחניים! דאגות האמורות באות מהיצה"ר שהוא "מלך זקן וכסיל", וה"ז בושה וחרפה להתחשב עם טענותיו!...

יט. ב' חלקים משיחת ליל ו' דחג הסוכות ה'תשמ"ח

נחת האמיתי של יהודים היא – שמתברכים בילדים ונכדים,ורווים מהם נחת חסידי [ונחת באופן של "מלכתחילה אריבער" – שעוד לפני שמתחילים לחנך אותם, באים הילדים בעצמם ותובעים שיספרו להם, ובכל הפרטים, על האבות וצדיקי עולם, האם היו להם נסיונות והאם הם חשבו עליהם – הנכדים שלהם וכו']. ולא מתחשבים בעניני "תכנון משפחה" (ענין שאין להזכיר במקום קדוש), אלא כ"א עושה כל התלוי בו להתברך בבנים ובנות וכו'.

כ. משיחת י"א שבט ה'תשמ"ט (בעת ה"יחידות כללית" להאורחים)

כמו שביציאת נאמר ש"בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור יצאו אבותינו ממצרים", עד"ז יהי' בגאולה האמיתית והשלימה. בזכות זה שהן העמידו בישראל דורות של בנים ובני-בנים, ומתוך שמחה וטוב לבב, בבטחון גמור בהקב"ה שיספק להם פרנסה כדרוש.

שיחות שנאמרו בימי שבת ויו"ט

כא. תרגום חפשי מתוך לקוטי שיחות חלק כה ע' 34 ואילך (שיחה ג' לפ' נח)

 כב. ב' חלקים משיחת ש"פ בהר-בחוקותי ה'תשל"א.

כג. משיחת ש"פ נשא ה'תש"מ.

כד. משיחת ש"פ שלח ה'תש"מ.

כה. ב' חלקים משיחת ש"פ קרח תש"מ.

כו. ג' חלקים משיחת ש"פ נח ה'תשמ"א.

כז. משיחת ש"פ וישלח ה'תשמ"א.

כח. משיחת ש"פ ויקרא תשמ"ג.

כט. משיחת ש"פ יתרו ה'תשד"מ

ל. משיחת ש"פ צו, פ' זכור, ה'תשד"מ.

לא. משיחת אחרון של פסח ה'תשד"מ.

לב. משיחת יום שמחת תורה ה'תשמ"ח.

לג. משיחת ש"פ שמות ה'תשמ"ט

מכתבים

לד. ממכתב י"ז כסלו, ה'תשי"א.

לה. ממכתב כ' תשרי, ה'תש"כ