ב"ה
שיחות מכבוד קדושת אדמו"ר מליובאוויטש
בענין שלימות הארץ

מוגש ע"י מערכת "השיחה היומית"   Brought to you by "The Daily Sicha"   WWW.SICHOS.COM

להדפסה  תגובות  

 
כ"ד טבת תשל"ח (מוגה)

 

תוכן השיחה

הוראת השו"ע — "הוי עז כנמר" — שכלפי הגוי צריכים לעמוד בעזות ובתוקף, ורק אז פועלים על הגוי מה ‏שרוצים! * בענין הנוגע לפיקוח-נפש של יהודים — "נכרים שצרו" — הפתרון הוא לא אמירת תהלים, אלא ‏‏— "יוצאים עליהם בכלי-זיין"!!! * פסק זה — הוא בדיוק כאותו פסק שצריכים להניח תפילין וכדו' * לאותם ‏יהודים שאעפ"כ סבורים שיש להתנהג בפני הגוי ב"רגש-נחיתות" — הראה הקב"ה שלש מלחמות, מה יצא ‏מהתנהגות ה"פחד" ו"רגש הנחיתות"!! * צריכים ללמוד הוראה מהנהגת אדמו"ר הזקן שנאסר עקב משלוח ‏כספים לארץ ישראל, שהיתה תחת שלטון הטורקים שעמדו במצב מלחמה עם רוסי', ובכ"ז לאחר שחרורו, ‏אמר שיש להמשיך ביתר-שאת בפעולות אלו!!!‏


האזן לשיחה

א. ישנם הטוענים שהיות ו"מי יקום יעקב כי קטן הוא", אזי צריכים "ליפול" לפני כל גוי ואסור לומר ההיפך מהגוי, מכיון ש"הידיים ידי עשיו".

מבהירים מיד בתחילת השולחן ערוך: "הוי עז כנמר" - כאשר מדובר אודות ענינים הקשורים בעבודת ה' צריך להיות "עז כנמר" ולא להתפעל מאיש.

כאשר הוא נפגש עם גוי [ - אמנם צריך לתת לו את הכבוד המגיע לו, מכיון שצריך להיות "ודרשו את שלום העיר גו' כי בשלומה יהי' לכם שלום", אבל כאשר הגוי רוצה לנגוע בענין הקשור בהגנה על יהודים, ועל-אחת-כמה-וכמה על קיבוץ של ריבוי יהודים] - עליו לעמוד בתוקף המתאים, "הוי עז כנמר".

וזהו הביאור על כך שהתחלת השולחן-ערוך היא ב"יהודה בן תימא" ואחר-כך אומרים "הוי עז כנמר":

כאשר ישנו אצלו את הענין של "יהודה" - "אודה את ה'", שהוא הלך לעשות דבר מכיון שהוא מודה ורוצה לקיים את רצון הקב"ה, אזי הוא עומד באופן של "עז כנמר" ואינו מתפעל מאיש - אין לו שום נפקא-מינה מה העולם יאמר על כך, מכיון שהוא הולך לקיים את רצון הקב"ה.

וכששואלים אותו: היתכן?! הרי הינך יודע ש"מי יקום יעקב כי קטן", מדוע הנך "מסתכסך" עם העולם? - הוא אומר, שהשולחן ערוך מצווה עליו להיות "עז כנמר": בעולם ישנו נמר, ויש לו תכונה של עזות, ולשם-מה נברא הנמר עם תכונת העזות שבו - כדי שיהודי ילמד ממנו שכאשר מדובר אודות ענין של תורה ומצוותי', אין הוא צריך להתפעל מאיש - "עז כנמר"!

ומדגישים "עז כנמר" - זה שהנמר נמצא בעולם, ויש לו את טרפו, ומתקיים מששת-ימי-בראשית עד ימים אלו, הוא רק על-ידי-זה שיש לו את ענין העזות;

אלא שאצל יהודי מבהירים, שעניין העזות צריך להיות אצלו רק בנוגע לענינים של עבודת ה'. זאת-אומרת, שתובעים ממנו דבר והיפוכו: מחד - אסור שהעזות תהי' "קנין בנפשו, להיות עז פנים אפילו שלא במקום עבודתו יתברך", ומאידך - כאשר מדובר בענין של עבודת ה', אומרים לו ש"לה' הארץ ומלואה", שבמילא נעשה הוא (על-ידי תורת ה') מלך בעולם - "מאן מלכי רבנן".

ולטענת העולם, שמכיון שנמצאים בגלות כיצד שייך ענין של חוצפה ועזות - הוא עונה: שישנה דוגמא מהעולם - לנמר יש את ענין העזות, ועל-ידי-זה שהוא נעמד מתוך עזות הוא ממלא את רצונו.

כאשר מגיעים לענין של תורה ומצוותי' - מה זאת אומרת שהוא יתפעל מגוי?! על-אחת-כמה-וכמה לא להתפעל מיהודי, כיון שלכל יהודי ישנה "הנפש השנית מישראל", במילא, הוא עצמו רוצה שלא יצייתו לו [מה-שאין-כן גוי, שאינו יודע מה שנעשה, ורק "מזלייהו חזי"].

אשר זה ("הוי עז כנמר") אינו ענין הכתוב בספר מוסר [שגם על ספר מוסר אפשר לסמוך], או בספר חסידות [אשר על ספר חסידות אפשר ודאי לסמוך] - אלא זה כתוב בשולחן ערוך!

מתחיל מהמשנה "הטועה בדבר משנה חוזר", מכיון שלא שייך לומר באופן אחר; וזה מובא בשולחן ערוך בפסק-דין, שמזה מובן שההנהגה מוכרחת להיות באופן האמור - שכאשר מדובר אודות ענין הקשור בעבודת ה', צריכים לעמוד בתוקף המתאים - "הוי עז כנמר".

ודוקא כאשר הוא עומד בתוקף - הוא מצליח ופועל אצל הגוי מה שהוא רוצה לפעול, עד שנעשה "ורב יעבוד צעיר".

ב. את האמור לעיל (שכשעומדים בתוקף פועלים על הגוי), רואים גם מהמאורעות שאירעו לאחרונה בארץ הקודש - שהגיע פלוני-בן-פלוני [ - סאדאת] והציע הצעה של שלום:

זה שהוא הגיע בהצעת שלום - בפשטות: מכיון שהוא ראה שהחלו לדבר בתוקף מבלי להתפעל מהגויים, ובפרט בראותו שהחלו להשמיע בתוקף שם ה' בארץ הקודש, שישנם כאלו שצועקים ש"בשם אלקינו נדגול" ו"בשם אלקינו נזכיר", שזה פעל עליו מכיון ש"מזלייהו חזי".

[ולכן ראו שגם דבריו בתחילת בואו לישראל (וגם בהמשך) היו קשורים לענין של אמונה, וכידוע פסק-דין הרמב"ם שאמונת הישמעאלים (אינה כאמונת הנוצרים שהיא עבודה-זרה, אלא היא) אינה עבודה-זרה].

והוא גם ידע שישנם יהודים העומדים על הגבולות, ויכולים לעשות ממנו עפר ואפר, אם ילך בדרך המלחמה [כפי שכבר ראו בעבר (במלחמת יום-הכיפורים), ואילו לא היו מונעים - היו כבר מזמן נפטרים מכל הלחצים, האיומים וההפחדות], ויש להם "רכב" ו"סוסים" והוא חקר ודרש וראה שכחם רב בפשטות - שכל זה הטיל עליו פחד, והוא החליט שעל-פי החשבון לא כדאי להמשיך במלחמות, ולכן הוא הגיע בהצעה של שלום,

[בזמן ראשי-הממשלות הקודמים שלא הזכירו את שם ה', ושהי' להם "רגשי-נחיתות" כלפי הגוי (ואפילו כאשר הם דיברו בתוקף - שלחו מיד שליח מאחורי הפרגוד להודיע שאין זה אלא דיבור בעלמא, אבל בפועל יצייתו ויחזירו הכל, העיקר שהם יאמרו "אחינו אתה"; ואין להאריך בעניין שאינו בשבחם של ישראל) - אזי הפחד לא הי' גדול כל-כך, עד-כדי-כך שזה יפעל עליו לעשות צעד ראשון,

אבל כאשר החלו לדבר בתוקף, ולהראות שלא מתפעלים מהגוי, והחלו להזכיר שם ה' [על-ידי יהודי שכמה וכמה מכירים אותו באופן אישי, ואני הקטן בתוכם, ויודעים שהוא מאמין באמת - לא בשביל הכסא או כבוד וכיוצא-בזה, אלא - באמונה פשוטה, ויש בו התוקף לא להתפעל מהגוי אלא שבחבורתו יושבים, לצערינו, כאלו אשר (יש להם "סמיכה" לרבנות וכו' עם כל המעלות שיש להם, אבל) יש להם "רגשי-נחיתות" כלפי הגוי, ומתפארים שכך הי' חינוכם, כפי שהגויים רצו)] - זה הטיל עליו פחד, עד שהוא עשה את הצעד הראשון, והגיע בהצעת שלום (אשר איך שההמשך יהי' - כבר נעשה שינוי לטובה).

אשר מזה רואים, שודקא כאשר נעמדים בתוקף ולא מתפעלים מהגוי - יכולים לפעול שהגוי יפחד, עד ש"ורב יעבוד צעיר".

ולא כאלו הטוענים שאסור שיהי' שום נשק, ואסור לדבר בתוקף מכיון ש"אל תתגרה בגוי קטן" - היות ואין זה ענין של התגרות, כי כשמדובר אודות ארץ ישראל לגבולותי' ואודות הגנה על כמה וכמה פעמים שישים ריבוא מבני ישראל הנמצאים בארץ הקודש, צריכים לעמוד בתוקף המתאים.

ג. מובן בפשטות, שהצורך בנשק וזה שצריכים לעמוד בתוקף וכו', אין להם שייכות כלל לאתחלתא דגאולה [כמדובר כמה פעמים שאנו עדיין לפני אתחלתא דגאולה, ואדרבה: זהו חושך כפול ומכופל],

אלא זהו מכיון שזה נוגע לפיקוח-נפש של כמה וכמה מבני ישראל, אשר אפילו "נפש אחת מישראל" היא גם "עולם מלא", על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר על כמה וכמה פעמים שישים ריבוא מבני ישראל, כן ירבו.

ד. וכפסק-דין ברור שבשולחן ערוך, ש"נכרים שצרו על עיירות ישראל", אז אם זו "עיר הסמוכה לספר" אזי "אפילו אם אינם רוצים לבוא אלא על עסקי תבן וקש" ואפילו אם הם עדיין לא הגיעו, אלא רק "ממשמשים לבוא" - אזי "יוצאים עליהם בכלי-זיין ומחללין עליהם את השבת", "שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם".

שלכאורה אינו מובן:

הרי רוצים להציל יהודים מגויים, ומכיון ש"אתם המעט מכל העמים", זקוקים לסיוע מהקב"ה, אזי מדוע צריכים ליטול כלי-נשק ולחלל שבת - צריכים לומר תהלים, ללמוד תורה, אך לא לצאת בשבת עם כלי-זיין?!

אבל פוסק השולחן ערוך, שהקב"ה רוצה שבמקרה כזה "יוצאים עליהם בכלי-זיין ומחללין עליהם את השבת", מכיון שהקב"ה רוצה שיעשו לבוש בדרך הטבע.

- צריכים לומר תהלים וללמוד תורה ולעסוק בלהט ב"הקול קול יעקב", ולדעת שהקב"ה מנהיג את העולם כולו, אבל לאחר-מכן יש לקחת כלי-זיין ולעמוד על הגבול, מכיון שזה ענין הקשור בפיקוח-נפש של יהודים.

שזהו הרי פסק-דין בשולחן ערוך, ואין לכך שום שייכות לאתחלתא דגאולה וכו' - כי אותו דין הוא גם כאשר מדובר אודות עיר הנמצאת בחוץ-לארץ ובזמן הגלות.

וכאמור, זהו פסק-דין ברור בשולחן ערוך - שמחבר השולחן ערוך, ה"בית יוסף", הרי ידע שכתוב "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו", ובפרט שהוא הי' למדן ולמד תורה בהתמדה ושקידה שלא בערך מהתלמידי-חכמים של עכשיו, והראי' - שספרו התקבל בכל תפוצות ישראל,

ואף-על-פי-כן הוא פוסק, שבמקרה כזה "יוצאים עליהם בכלי-זיין ומחללין עליהם את השבת" - מכיון שהקב"ה רוצה שבנדון-זה יעשו לבוש בדרך הטבע.

שמזה מובן, שצריכים לעמוד בתוקף המתאים מבלי להתפעל מהגוי - מכיון שזה ענין הנוגע לפיקוח-נפש של כמה וכמה מבני ישראל.

ה. ומובן בפשטות, שאף אחד אינו יכול לומר שאין זה שייך אליו, כי לא שאלו אותו את הדין - היות וזה ענין הנוגע לשלשה מליון יהודים, כן ירבו!

אין הוא צריך לפסוק שום דין, הוא רק צריך לומר שישנו פסק-דין ברור בשולחן ערוך וזה לשונו כו', [מישהו התבטא שזו "דעת יחיד" - אכן, זו "דעת יחיד" של ה"בית>-יוסף>", שהוא הי' יחיד בדורו, והוא הדפיס את השולחן ערוך שהתקבל בכל תפוצות ישראל לכל הדורות, עד ביאת משיח צדקנו], והפסק-דין הוא, שזקוקים לכלי-נשק, וזה ענין הקשור בעבודת ה' בדיוק כמו שצריכים ללמוד תורה ולקיים מצוות, על-אחת-כמה-וכמה כאשר זהו ענין הקשור בפיקוח-נפש.

אמנם נמצאים בגלות, וישנו הענין של "אל תתגרה בגוי קטן", על-אחת-כמה-וכמה בגוי גדול, וישנו הענין ד"לא יעלו בחומה" - אבל זהו דוקא כאשר אין פסק-דין ברור בשולחן ערוך להיפך.

אך בנדון-דידן ישנו פסק-דין ברור בשולחן ערוך ש"יוצאים עליהם בכלי-זיין ומחללין עליהם את השבת".

וכאשר מישהו ישאל האם מותר ליטול נשק בשבת כדי להציל יהודים, ויענו לו שמכיון ש"קדוש היום לאדוננו" ( - זהו שבת קודש) עליו לשבת וללמוד תורה כל היום, ואסור לו ליטול נשק ולהציל את היהודי - עליו לדעת שהוא עושה היפך מפסק-דין ברור בשולחן ערוך ש"נכרים שצרו על עיירות ישראל", אם זו "עיר הסמוכה לספר" אזי "אפילו אינם רוצים לבוא אלא על עסקי תבן וקש", ואפילו שהם רק "ממשמשים לבוא" - אזי "יוצאים עליהם בכלי-זיין ומחללין עליהם את השבת".

- כאשר ישנה גזירה על לימוד התורה - צריכים לכל-לראש ללמוד תורה (כהמשל דרבי עקיבא על "דגים שבים"); אך כאשר הגזירה היא "על עסקי תבן וקש" - אומרת התורה שאפילו כשנמצאים בחוץ-לארץ ובגלות, צריכים ליטול נשק (ולדעת כיצד להשתמש בו) ולצאת ממקומו וכו', מכיון שזה ענין שנוגע לפיקוח-נפש.

ו. אבל מאחר וישנם כאלו שסוברים שאסור לדבר עם הגוי בתקיפות, מכיון שלא צריכים להרגיז את הגוי - הראה הקב"ה בשלש מלחמות מה יצא לפועל מהנהגה של "רגשי-נחיתות" כלפי הגוי.

ובכל זאת לא רוצים לנהוג כפי שכתוב בשולחן ערוך:

אנשי הצבא אמרו שאם ימסרו שטח פלוני ופלוני יהיו קרבנות, רחמנא-ליצלן, אך המדינאים אמרו שמצד פוליטיקה אסור לעמוד כנגד הגוי, וצריכים לציית לו - ולאחר-מכן זה גבה עשרות ומאות קרבנות, רחמנא ליצלן!

ועד כדי-כך שבמלחמת יום-הכיפורים הודיעו לוושינגטון (בידעם שמיד ידעו זאת בכל קצווי תבל) שלא יפתחו במלחמה, ואפילו לא יעשו גיוס כדבעי. ואחר כך עשו (במקרים כאלו מנצלים את ה"נצח ישראל לא ישקר"), לא התכוננו כדבעי - ולאחר-מכן נפלו מאות קרבנות, רחמנא-ליצלן!

שמזה מובן, שדוקא כאשר לא מתפעלים מהגוי, אלא עומדים בתוקף המתאים - מצליחים. וכפי שראו בפועל, שכאשר עמדו בתוקף - "האדון הגדול" אמר שאינו רוצה שתהי' שום ממשלה מלעומת-זה.

- לכתחילה חשבו שזה כלל לא יתכן, מכיון שהוא עצמו אמר שאי-אפשר בלאו-הכי, ולמרות זאת, כאשר עמדו בתוקף, וזה פעל עליו שהוא יאמר שאינו רוצה שתהי' ממשלה מלעו"ז.

ועל-דרך זה רואים מהמאורע שהי' לאחרונה בארץ הקודש - שבגלל שהוא שמע שהיהודים עומדים בתוקף, זה פעל עליו לבוא ולבקש מהיהודים לעשות שלום [אשר זה גופא שהוא בא לבקש, מראה על ענין "ורב יעבוד צעיר"], כנ"ל בארוכה.

ולאחרי כל זה ישנם עדיין יהודים שמסונוורים, רחמנא ליצלן, עד-כדי-כך שהם צועקים שאסור להסתכסך עם הגוי, ואסור לומר שום מילה גבוהה, אלא שצריכים לרדוף אחריו ולומר לו שתומכים בו - למרות שיודעים שזה ענין הקשור עם פיקוח-נפש של היהודים הנמצאים בארץ הקודש.

ולא כאלו הטוענים שאם יעמדו כנגד הגוי בתוקף וכו' - זה יקלקל, כי-אם אדרבה, דוקא על-ידי העמידה בתוקף פועלים על הגוי. ולכן, מכאן ולהבא לא צריכים להתפעל מהגוי אלא צריכים לעמוד בתוקף המתאים, שזה גופא יפעל על הגוי.

ז. וכפי שרואים זאת גם מההנהגה של אדמו"ר הזקן (בעל ההילולא):

אחת מהטענות העיקריות שטענו על אדמו"ר הזקן - ואשר בגללה הוא נאסר - היתה על כך שהוא משגר כספים לארץ ישראל.

כיון שאז היתה מלחמה בין רוסי' ותורכי', והרי אדמו"ר הזקן שלח כספים לארץ הקודש עבור ה"כוללים" שהיו שם - ומשום כך העלילו עליו שהוא משגר כספים לתורכי' כדי שהם יוכלו ללחום במלכות רוסי'.

ואם-כן, לאחר שחרורו, הי' עליו לכאורה להפסיק להרעיש אודות משלוח הכספים ל"כוללים" בארץ ישראל (על-כל-פנים מכאן ולהבא), כיון שזה-עתה יצא מסכנת היפך החיים [באופן נסי לגמרי, כפי שאדמו"ר הזקן כותב במכתבו: "הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ"] שהי' נתון בה עקב שיגור הכספים לארץ הקודש.

אבל בפועל, מיד לאחר שחרורו המשיך אדמו"ר הזקן לשגר כספים ל"כוללים" בארץ הקודש, ואדרבה: הוא כתב במכתבו ש"צדקת ארץ ישראל ( - שיגור הכספים ל"כוללים" בארץ ישראל) היא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו כו'" - זה גופא הצילו מהמאסר, ובזכות זה הוא נגאל, יחד עם הענין של "יפוצו מעינותך חוצה".

שמזה מובן, שכאשר בא יהודי ואומר שאסור לעמוד נגד הגוי, אפילו כאשר הגוי דורש את הכותל המערבי [ואין זה סוד - אמרו בפירוש שרוצים למסור את ירושלים העתיקה, ומה שהפסיקו לדבר על כך, זהו מצד היהודים שלא פחדו מהגוי],

מכיון שאם יעמדו כנגד הגוי, זה יקלקל - יש לדעת שזה בדיוק להיפך: דוקא על-ידי עמידה בתוקף המתאים פועלים על הגוי, ופועלים את מה שרוצים, עד שנעשה "ורב יעבוד צעיר", כנ"ל בארוכה.

ח. ויהי רצון, שלא יצטרכו לכל הענינים הנ"ל ("יוצאים עליהם בכלי-זיין וכו'") מכיון שיהי' "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד".

ועל-ידי-זה שמתנהגים באופן כזה - מתבטלת המציאות של מלחמה, ואדרבה: הוא, מהצד השני, עושה את הצעד הראשון לבוא ולבקש שלום.

אמנם, כדרך התגרים, הוא מבקש הכל כדי שיהי' על מה להתווכח (ועוד כמה טעמים בזה), אך כאן לא נוגע מה הוא חושב, כאן נוגע רק מה (להבדיל) הקב"ה הראה בנוגע לפועל,

- שכאשר עומדים בתוקף, ואומרים שיעמדו על שלהם, ויש חיל למלאות זאת בשלימות (מכיון שביטלו את חוות-דעתם של אלו הרודפים אחר הגויים) - נעשה הענין של "ורב יעבוד צעיר", כפי שראו בפועל, שהוא בא לבקש לעשות שלום.

ועל-ידי שמקיימים את הפסק-דין הנ"ל של השולחן ערוך, שנכתב בחלק "אורח-חיים" (בהלכות שבת) - נעשה זה אורח חיים כפשוטו: זוהי הדרך שבה יהודי צריך לחיות, וכך הוא חי.

ואז "נפל פחד היהודים (האמיתיים) עליהם", ו"תפול עליהם אימתה ופחד" - לא בגלל "כחי ועוצם ידי" אלא (כהמשך הכתוב) "בגדול זרועך" של הקב"ה. עד שסוף-כל-סוף יקויים היעוד "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך", בביאת משיח צדקנו.

ו"טועמי'" - בזמן הגלות - "חיים זכו": שעל-ידי-זה שעומדים בתוקף, ובאופן של "בשם אלקינו נדגול" - מתבטלים האיומים והלחצים, ואדרבה: הם גופא נעשים מסייעים, עד ש"גם אויביו ישלים אתו".

ט. ועל-דרך-זה בנוגע לכל אחד ואחד בעבודת ה' שלו - שלא יתפעל מה"א-ל זר אשר בקרבך" מה"גוי'שקייט" שבקרבו, על-אחת-כמה-וכמה מה"גוי'שקייט" שמבחוץ ועל-אחת-כמה-וכמה שלא יתפעל מהגוי, באופן של "אל תתגרה בגוי קטן", וכנ"ל "שלא יקנה קנין בנפשו להיות עז פנים אפילו שלא במקום עבודתו יתברך", אלא רק בענינים הנוגעים לעבודת ה'.

ושיסיימו את הימים האחרונים של הגלות באופן שיוסיפו בלימוד התורה ובקיום המצוות, מתוך שמחה וטוב לבב ומתוך הרחבה,

ובקרוב ממש נלך בריקודים לקבל פני משיח צדקנו, אשר על ידו יהי' ה"קץ שם לחושך", שהוא יסיים את חושך הגלות, ותתחיל האתחלתא דגאולה, "ויבנה מקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל", ובקרוב ממש.

להשיג הספר "קראתי ואין עונה" להדפסה   תגובות  

מוגש ע"י מערכת "השיחה היומית"   Brought to you by "The Daily Sicha"   WWW.SICHOS.COM