ב"ה
שיחות מכבוד קדושת אדמו"ר מליובאוויטש
בענין שלימות הארץ

מוגש ע"י מערכת "השיחה היומית"   Brought to you by "The Daily Sicha"   WWW.SICHOS.COM

להדפסה  תגובות  

 
ח"י אלול תשל"ח

 

תוכן השיחה

איסור מסירת שטחים הוא הן מצד ההלכה — "לא תחנם" וכדו', והן מצד שזהו פיקוח-נפש כפשוטו * רק ‏כשמתנהגים ע"פ תורה נהי' שלום אמיתי, שמביא לשקט בכל העולם * בימים אלו היתה אסיפה ב"קעמפ-‏דיווייד" בה דנו על מסירת שטחים: מוכנים למסור שטחים לאחד שקיבלו ממנו הבטחה בעל-פה, ומי יודע ‏כמה זמן יחזיק בה, ובכלל כמה זמן יחזיק על הכסא. ואף על הערבויות שארה"ב וכדו' נותנים, א"א לסמוך, ‏שראו בעבר שערבויות אלו הסתיימו ב"עורבא פרח" * כשמוסרים את ההנהלה האזרחית בשטחים ‏לערבים, הרי אנו קושרים לעצמנו את הידיים * כתבו וחתמו שמוסרים את כל השטחים כולל חברון ‏וירושלים, ועוד אומרים שהשיגו עי"ז "שלום" * חוזרים על אותה טעות שעשו במלחמת ששת-הימים ‏ובמלחמת יום-הכיפורים. ויה"ר שכשם שאז עשה ה' נס והערבים לא הסכימו לקחת — יהי' גם עתה!‏


האזן לשיחה

א. על-פי האמור לעיל מובן היוקר של כל שעל, כל טפח ואפילו "משהו" מארץ ישראל, ועד כמה זה קשור עם כל יהודי ועם כל בנ"י, עד שכל יהודי וכל בנ"י הם ה"בעלי-בתים" על כל שעל, כל טפח וכל "משהו" מארץ הקודש.

ואין לאף אחד רשות להתנהג כבעל-הבית על זה - כאשר זה לא ע"פ ההוראה ש"נתנה לנו", שהנותן הוא הקב"ה בעצמו, כפי שהורה בתורתו "תורת חיים" (הוראה בחיים), ובתורה נאמר שארץ ישראל ניתנה ל"עם עולם" ובאופן ד"נחלת עולם".

וכדי שיהיה "ונתתי שלום בארץ", שלום אמיתי - צריכה ארץ ישראל להתנהל כפי רצון הבורא שהוא ה"בעל-הבית" של כל העולם כולו, על-אחת-כמה-וכמה של ארץ ישראל ששם האלקות היא בגלוי, כמאמר הכתוב "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

אשר אחת מהוראות התורה היא - "לא תחנם".

ונוסף לזה: ישנו פסק-דין ברור בשולחן ערוך, שבכל מקום שיהודים התיישבו וחיים שם, בארץ ישראל או בחוץ-לארץ, אזי כאשר עכו"ם "ממשמשים ובאים", אפילו שזה רק "על עסקי תבן וקש" - אסור לפתוח את המקום לפניהם, אפילו כשמדובר על שטח בחוץ-לארץ.

והדין הוא ש"יוצאים עליהם בכלי-זיין ומחללין עליהם את השבת", מכיון שזהו עניין של פיקוח-נפש, אפילו כשהם אומרים שהם באים "על עסקי תבן וקש".

ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר רואים בגלוי שזה עניין הקשור עם פיקוח-נפש - לפי פסק דין ברור של המומחים (על-פי שולחן ערוך) בעניין זה, שאלו הם אנשי הצבא הנמצאים כעת בצבא, ושאומרים את דעתם לא מצד חשבונות מפלגתיים או חשבונות אחרים, אלא מצד החשבון של פיקוח-נפש - שדעת כולם שווה שאסור למסור אפילו שעל אחד, היות וזה עניין של פיקוח-נפש.

ולאחר ששומעים את דעת המומחה לעניני צבא - זה נהיה דין ב"תורת אמת" ו"תורת חיים", שמוכרחים לעמוד באופן חזק ובקומה זקופה, ואם נחוץ - יחד עם נשק, היות וזוהי הדרך למנוע את העניין של פיקוח-נפש, חס-ושלום.

ב. וזוהי הדרך האחת והיחידה שיהי' "ונתתי שלום בארץ" - לא שלום המדומה ולא שלום לרגע וכו' (שאין להאריך בענינים המצערים), אלא שלום כדבעי, שלום של אמת ובר-קיימא - שזה יכול להיות דוקא כשמתנהגים על-פי התורה ש"ניתנה לעשות שלום בעולם", וכפי שכתוב "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", וכדאיתא במדרש שבשעת מתן-תורה נפלה אימה ופחד על אומות-העולם, וכשהם באו לבלעם ושאלוהו מאי האי? ענה להם בלעם, שהקב"ה "תורה נתן לעמו, שנאמר ה' עוז לעמו יתן", אזי הם ענו: "ה' יברך את עמו בשלום", ואז נהי' שלום בכל העולם, וחיו בשלום עם בנ"י.

ומכיון ש"התורה היא נצחית" מדור לדור, משנה לשנה ומיום ליום - זו הדרך היחידה לעקוף ולהבטיח את העניין של פיקוח-נפש עם כל הענינים הבלתי-רצויים.

ואז יוצאים ידי-חובה בכך שאוחזים את הנשק לשעה קלה, מכיון ש"תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן", ויהיה "ונתתי שלום בארץ" עד ל"והלכו גויים לאורך", ומלכתחילה לא תהיה קא-סלקא-דעתך על ענינים אחרים, מכיון שלא יהיו ה"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

ג. מאחר והציבור מחכה שיאמרו משהו אודות האסיפה שהיתה ב"קעמפ-דייוויד" [ואם לא יאמרו כלום ילכו מההתוועדות ויחשבו האם היה כדאי לבוא, היות ולא שמעו מילה אחת ויחידה על זה], אזי אין ברירה ומוכרחים לדבר אודות זה.

אף-על-פי ש"המשכיל בעת ההיא ידום" - מכיון שההסכם נכתב בשפה בלתי-ברורה (ולא בדרך מקרה אלא בהשגחה פרטית) - יכולים לפרש בזה כל מיני פירושים, ואחר-כך יראו שלא רק שלא נהייתה דעת אחת (כפי שרוצים להשלות את עצמם) אלא נשארו שלש דעות [אה"ק, ארה"ב ומצרים], אלא יתירה מזו: הרי לכל אחד מהשלשה ישנם יועצים, אם-כן, כמספר היועצים כך מספר הדעות שישנם כאן!

ההצלחה היתה בכך שהם נפרדו עם נשיקות והתחבקויות (עם כל הדרכים שהיו בזה) - ויהי רצון שינצלו זאת באופן טוב, ורק אחר-כך יתחילו להתמקח מה התכוונו ומה חשבו, כולל - מה אמרו ומה עשו.

ד. מה שיכולים לומר על כך, על-כל-פנים בקיצור נמרץ, הוא דבר הכי מצער ומבהיל: לא שיערו מעולם שיתנו הכל ולא יקבלו כלום!

הדבר היחידי שרוצים להשלות את עצמם שקבלו הוא - הבטחה בעל-פה מאחד - שלא יודעים כמה זמן הוא יחזיק על הכסא, ושאפילו כאשר הוא יושב על הכסא הוא זקוק ל"דוד העשיר" שיושב אי-שם בחצי-האי-ערב (בערב הסעודית) - אין זה סוד אצל אף אחד, וגם שלשה אלו יודעים מזה - שאם הכל יתנהל באופן טוב וחלק, הוא יסכים שינהלו משא-ומתן על השלום, ואחר-כך הוא יסכים שבמשך השנים יהיה עניין של שלום, יחס דיפלומטי וכו'.

כבר ראו בעבר איזה ערך יש ליחס הדיפלומטי - שכבר ראו בפועל שברצונו הוא מצווה לדיפלומטים שלו לחזור, וברצונו הוא שולח אותם הלאה, וכל הדבר הזה הוא עניין ש"בין לילה היה (ובין לילה אבד)", ואחר-כך לא יודעים כיצד יהיה ההמשך מזה.

ה. וכאמור, לא יודעים כמה זמן וכיצד הוא יחזיק - האם הוא יהיה משול בעצמו וברצונו, או שיהיה כפוף לתקנון של נותן הכסף, ובעצם, ברור שהוא מוכרח להתנהג כרצון נותן הכסף.

ומה שחתמו ודברו על השלום - זהו דבר שיכולים לעשותו היום, ולמחרת לבטלו לגמרי. מה-שאין-כן כשנותנים שטח - הרי לא יוכלו מחר להתחרט ולקחת את השטחה בחזרה, זהו עניין ש"אין להשיב" - מוציאים משם את הצבא ומסירים את כל הענינים הקשורים לניהול המקום!

זאת אומרת, שמוסרים עניין שאי-אפשר להשיבו אחר-כך, תמורת הבטחה בדיבור מאחד שלא יודעים (והוא עצמו אומר שאינו יודע) כמה זמן הוא יחזיק (כיון שזה תלוי בכמה ענינים), והוא מבטיח דבר שיכולים לשנותו בכל יום לפי מה שרוצים!

ובנוגע לערבות שנותנת ממשלה זו וממשלה אחרת (ארה"ב) - הם נתנו ערבות גם בעבר וראו כיצד זה נגמר!

שכל זה הוא נוסף על עצם העניין, שבשעה שמודיעים שמוכנים להתפטר משטח מסויים ולתיתו בתנאים מיוחדים - זה גופא הוכחה שאומרים שהשטח אינו שייך ליהודים באופן של "נחלת עולם".

ו. רוצים למסור את ההנהלה האזרחית לערבים (ורק במקומות מיוחדים יחזיקו אנשי צבא), ובאופן שהם יהיו ה"בעלי-בתים" לבחור את מנהיגיהם ולהתנהג לפי מה שנראה להם, מכיון שישראל היא מדינה דמוקרטית וכו'.

כבר ראו בפועל, שכאשר הם קיימו בחירות (אפילו בערים שהיה בהם ממשל צבאי והבחירות היו תחת השגחתם), הם בחרו את אלו שאין להאריך מי הם (שצריכים לקרוא להם בשמות מסויימים, אלא ש"אל תפתח פה לשטן", ויהי רצון שיעשו תשובה ויהיו חסידי אומות-העולם).

הרי על-אחת-כמה-וכמה שכאשר ימסרו לידם את ההנהלה האזרחית, והם יחליטו שהמשטרה צריכה להיות שלהם, השמירה צריכה להיות תחתם והנשק צריך להיות אצלם וכו' - הרי "קושרים לעצמנו את הידיים" שמוכרחים לוותר להם!

ומה שמבטיחים שזה יהיה בעוד כשנתיים, או שלש או חמש שנים - הרי כשמסכימים בעיקרון ("פרינציפ") לתת דבר מסויים, אין שום יסוד להתעקש אחר-כך שזה מוכרח לקחת שנתיים, כי כיון שאומרים שמצד צדק ויושר ימסרו זאת בעוד כשנתיים - הם טוענים טענה פשוטה: כיון שזה צדק ויושר, מדוע שיעשו את זה בעוד כשנתיים? יש לעשות זאת מחרתיים!

ז. כאמור לעיל, בודאי ישנם ענינים שלא פירסמו לעת-עתה, אבל ישנם ענינים שנעשו באופן גלוי, ועליהם צריכה להיות ההצבעה ולא יכולים להתחרט מהם -

ובמה זה מתבטא - שכתוב וחתום שמוסרים את כל השטחים, ורק במקומות מיוחדים (באופן יוצא מן הכלל) יחזיקו אנשי צבא, ואפילו במקומות אלו הממשל אזרחי יהיה ביד אלו החיים שם.

שזה כולל את העיר חברון, שבה חיים עשרות-אלפי ערבים ולא מניחים אפילו ליהודי אחד ויחיד להתיישב בה!

- בירושלים העתיקה התירו לכל-הפחות למאה יהודים להתיישב, אך בחברון - במשך כל עשר שנים הללו לא התירו אפילו ליהודי אחד ויחיד להתיישב, ולא בגלל שלא היו יהודים שרצו להתיישב שם - אלא אדרבה, לא הניחו להם להתיישב בכח הזרוע!

שבזה גופא מדגישים למי שייכת חברון (ועל-אחת-כמה-וכמה שכך כתוב וחתום), ועל-דרך-זה שכם ורמאללה, ועל-דרך-זה כפי שרוצים להתמקח על ירושלים העתיקה (ש"אל תפתח פה וכו'")!

ואפילו שבחסדי ה' זה יעבור כפי שצריך להיות, אבל זה שכתבו וחתמו הוא דבר המצער ומבהיל.

ועוד יותר מצער ומבהיל הוא - שכבר עברו שלשה ימים שקוראים זאת ולומדים בזה כמה פירושים, ובכל זאת עדיין ישנם יהודים ש(לא רק שאין אומרים שזה דבר מצער ומבהיל, אלא) אומרים שזה הישג! ובמה מתבטא ההישג - שיש שלום!

- איפה יש לך שלום?! הרי המשא-ומתן צריך למשך שנתיים, או לכה"פ שלשה או תשעה חודשים - שבזמן הזה אף אחד אינו יודע מה יהיה עם אחד מהשלשה או עם שניים מהשלשה, הם עצמם אומרים שאינם יודעים והם עצמם אומרים שהם תלויים בדעת נותן הכסף!

ומה שכן השיגו הוא - ההיזק הכי גדול: כתבו שהשטחים שייכים לאלו החיים שם, ושהם צריכים להתנהג במקומות אלו כפי שאצלם מונח; ורק כדי לאבטח שטח אחר - יחזיקו במקומות מיוחדים אנשי צבא [שבשעה שהממשל אזרחי יחליט שצריכים לשלוח אותם משם - הרי מובן למה זה יכול להביא!].

ח. חוזרים שוב על אותה טעות שעשו לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר המלחמה שהחלה ביום-הכיפורים, ואותה טעות שעשו כאשר היו סמוך ל"תעלת סואץ" בפעם הראשונה:

ה' "אלקי הצבאות" מסר הנצחון לצבא - אך אחר-כך באו יהודים שה' נתן להם במתנה בחירה חופשית והחזירו את זה בחזרה, וכעת חוזרים שוב על אותה טעות!

אבל מאחר ש"לא ינום ולא יישן שומר ישראל" - ודאי יקרה אותו נס שקרה אז (שכעת צריכים נס ביתר שאת וביתר עוז, היות והטעות והנסיגה היא יותר ממה שהיה אז), שאף-על-פי שרצו אחריהם והפצירו בהם שיקחו את השטחים (מטעמים שונים ומשונים), בכל זאת הם סירבו לקחת! (הם אמרו שלא רוצים לקחת מכיון שהם רוצים את הכל; אך הטעם האמיתי הוא משום ש"לב מלכים ושרים ביד ה'").

מכיון שצריך ללמד זכות על יהודים, אולי יש לומר שהטעם מדוע כתבו וחתמו על כזה הסכם, הוא: היות וסמכו על הנס שהערבים לא ירצו לקחת את זה. אמנם זה לימוד זכות רחוק, אבל על יהודים צריכים לחפש אפילו לימוד זכות כזה!

וכאמור, שגם בימינו אלו יקרה הנס שהערבים לא ירצו לקחת את זה (מצד איזה טעם שהם רק יאמרו בגלוי), וכל ארץ ישראל לגבולותי' תהיה של היהודים באופן של "נחלת עולם".

וינהגו כפי שהקב"ה הורה בתורתו בכלל, ובפרט בפסק-דין בשולחן ערוך הלכות שבת שאסור לתת טפח ממקום שנמצא "על הספר" (על הגבול), אפילו כשהם אומרים שהם באים רק "על עסקי תבן וקש", כפי שהוא אומר שם הטעם "שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם".

להשיג הספר "קראתי ואין עונה" להדפסה   תגובות  

מוגש ע"י מערכת "השיחה היומית"   Brought to you by "The Daily Sicha"   WWW.SICHOS.COM