ב"ה
שיחות מכבוד קדושת אדמו"ר מליובאוויטש
בענין שלימות הארץ

מוגש ע"י מערכת "השיחה היומית"   Brought to you by "The Daily Sicha"   WWW.SICHOS.COM

להדפסה  תגובות  

 
מוצאי ש"פ במדבר מבה"ח וער"ח סיון תשל"ט

 

תוכן השיחה

אע"פ שלכאורה אין שום תועלת במחאות — מ"מ, יש ציווי התורה "הוכח תוכח", ובמיוחד ע"פ מדרשי ‏חז"ל, שאמנם בשעת מעשה לא נראה שפעל — אך לאחר זמן ניכרת פעולתו * שעד"ז הוא בדבר המחאה ‏על "הסכם השלום", ששמחים על-כך שהוא נחתם, אף שהיו צריכים לקבוע תענית באותו יום * כשאדם ‏עושה חטא, הוא יודע שפגם, אך הם, חושבים שעשו מצוה, וכלל אינם מודעים לכך שחטאו! * "שלום" ‏פירושו שיש שני צדדים, אך יש רק צד אחד בלבד, מאחר שהצד השני אינו נותן מאומה! * שכך נעשה ‏במשך שנתיים רצופות: צד אחד נותן ללא הרף, ואילו הצד השני אינו נותן כלום!!! * הסיבה שהשו"ע פוסק ‏כ"כ בתוקף על עיר הסמוכה לספר, הוא משום שאם נותנים א"א להתחרט, וכאן נתנו מספר רב של שטחים ‏וא"א להתחרט על-כך!!! * אותם אלה, עשו מעשה נוסף שא"א להתחרט ממנו, והוא, שחרור שבעים ‏מחבלים רוצחים כנגד יהודי אחד * המשותף לשני נושאים אלו: שאם היו עומדים בתוקף, היו מצליחים ‏לפעול הענין ללא ההקרבה! * את הצבא — שצריך להתעסק בבטחון הארץ — העסיקו ב"חגיגות השלום"! ‏‏* שכל הנ"ל (ההליכה נגד פסק השו"ע) מעמיד מליוני יהודים בפיקוח-נפשות ממש! * כשביקשו מהם לגייס ‏צבא עבור מלחמה אמרו, שזהו פיקוח-נפש ואסור לסכן יהודים, אבל השאלה היא: הרי גם בשו"ע כתוב ‏שאסור למסור שטחים מצד פיקוח-נפש וכיצד עשיתם זאת?! * כיצד אפשר לומר שחלק מהמלחמה היא ‏נשיאת-חן בעיני הגוי, הרי במלחמת-יום-כיפור היתה ה"נשיאת-חן" וההתחשבות הכי גדולה בפני הגוי, וגם ‏מספר הקרבנות הגדול ביותר מכל המלחמות יחדיו!!! * ומגדילים לעשות: שבדיבור, אומרים שיישבו את ‏השטחים וכו', אבל במעשה עושים בדיוק להיפך. והגוי רואה ושומע זאת!!! * הנקמה שנוקמים בי על ‏מחאתי, היא מניעת משכורת ממלמד תשב"ר במוסד חבד"י, מילא אני, אבל המלמד, מה הוא אשם?! * ‏הנהגה זו היא: "כל המרחם על אכזרים (המחבלים והרוצחים הערבים) סופו שיתאכזר לרחמנים (מלמדי ‏תשב"ר)!!!‏


האזן לשיחה

א. ידוע בהתוועדות בכלל - צריכים לדבר רק על ענינים המשמחים.

שהרי אם "מעט אור דוחה הרבה חושך", עד"ז מעט שמחה - עאכו"כ כשמרבים בשמחה - זה גופא מבטל את הענינים שהם היפך השמחה, אעפ"כ פה מכיון שמדובר בענינים של פועל, והמצב אינו הולך באופן של מעלין בקדושה, אלא אדרבה: רח"ל ל"ע, הענינים הולכים בכיוון הפכי, [ובפרט שכיוונו בידיעתם או שלא בידיעתם ליום זה, מבלי הבט על כך שהוא יום שבו "באו מדבר סיני", וכפי שהגמ' אומרת במס' שבת שאז התבטל כל ענין הפחד מאומות-העולם, עד-כדי-כך שירד הענין של היפך האהבה לעולם-הזה התחתון למטה מעשרה טפחים,

וליום זה כיוונו להוסיף בעשיית עוד ענין בשורת כל הענינים והמעשים בפועל אשר הולכים, רח"ל, היפך מהעלי' וההליכה מ"חיל אל חיל" - ובדיוק להיפך (אינני רוצה לומר את הלשון בפועל)], - אבל אין ברירה, ומוכרחים להזכיר (עכ"פ בקיצור) על ענין זה.

וכמדובר כמ"פ, שאע"פ שלא רואים תועלת במחאות, וא"כ מה יעזור עוד מחאה ועוד דיבור וכו', ואדרבה: מכיון שזה לא יועיל, אזי זה בגדר של דברים בטילים ח"ו, מכיון שהדברים אינם משיגים את תכליתם וכוונתם, עאכו"כ כאשר יכולים לדבר בזמן זה על דברי תורה והתעוררות ביראת-שמים וכיו"ב - א"כ זה גם ענין של היפך התועלת וכיו"ב,

אבל אין כל ברירה, ובפרט ע"פ ציווי התורה שהם שני ענינים שונים: הענין של "הוכח תוכיח" הוא ציווי אחד, ואם הוא יצליח אח"כ או לא - זה תלוי בהקב"ה, אבל עליו מוטל הציווי של "הוכח תוכיח".

וע"ז באים מדרשי חז"ל ומוסיפים: שאע"פ שנראה לו שעל-אתר הוא לא פעל כלום - ויתכן שלא רק שנראה לו כך, אלא כך הוא באמת - שבמעשה בפועל הוא לא פעל כלום - אעפ"כ, בלשון חז"ל: "אפילו מאה פעמים", ואין הלכה יוצאה מידי פשוטה. אשר זהו הלכה: שאע"פ שכבר דיברו תשעים ותשע פעמים, והמצב נשאר כמקודם (שלכן עדיין שייך ציווי "הוכח תוכיח") - מוטל עליו הציווי "אפילו מאה פעמים"!

ובפרט, שכשירצו - יבחינו שאם לא ההוכחה - מי יודע לאיזה מעמד ומצב היו מגיעים, רח"ל, אם לא היו מדברים תשעים ותשע פעמים עד עכשיו!

וכפי שרואים זה בכמה ענינים בפועל (כפי שאח"כ התברר), שאע"פ שבשעת הדיבור לא ראו בעיני בשר מה נפעל עי"ז, אבל לאחר זמן התברר שהיתה פעולה בשעת מעשה (עכ"פ עיכוב, שלא ילך באופן של היפך מ"חיל אל חיל"), עד שבמשך הזמן התחשבו בזה וכו'.

ובפרט, שמכיון שיש ציווי ב"תורת חיים" ש"כל ישראל בחזקת כשרות הם" - אשר לא מדברים כאן חוות-דעת פרטית אלא חוזרים ענין שכתוב בתורה - יתכן שכשיזכירו על כך,

[בפרט כאשר זה במעמד ומצב של כמה עשיריות מישראל, ש"כל בי עשרה שכינתא שריא", ובמקום קדוש - "בית גדול שמגדלין בו תפלה", בית-הכנסת, ו"בית גדול שמגדלין בו תורה", בית-המדרש, שבו לומדים שיעורים קבועים בתורה],

- זה יפעל את פעולתו למעלה, עד שזה יפעל גם פעולה למטה, ו"המעשה הוא העיקר" - שיהי' שינוי במעשה בפועל.

וכיון, שכאמור, הבחינה לכל דבר היא ה"בכן" והמעשה שבדבר, כמדובר כמ"פ - וכפי שכל אחד מודה, עד שאפילו העולם מלשון העלם והסתר גם מודה - שהבחינה על רפואה (אם היא רפואה נכונה, או שח"ו היא לא רפואה אלא להיפך) - כשרואים את התוצאות בפועל: שזה שהוזקק לרפואה - הבריא!

ועד"ז בשאר ענינים, עד לרפואת הנפש - אשר זו התועלת והבחינה של ה"מוסר" בחסידות, כפי שהסבירו רבותינו נשיאנו - שה"בכן", היא הבחינה אם הוא למד, והאם זה לימד אותו, כיצד צריך להיות - היינו שהוא בירר את מידותיו הטבעיים, או שעכ"פ הולך הוא בכיוון זה וכבר נראה מעשה בפועל.

ב. שעד"ז מובן גם, שמה שדיברו בנוגע ל"ונתתי שלום בארץ", וגם מה שמדברים, עד לאופן שמדברים ברשות-הרבים, על הענין של שלום, עד, שרחמנא ליצלן מהם ומהמונם: ישנם כאלו שעורכים שמחות ושמחים, לא רק בעצמם אלא גם דואגים שכל אלה שמסביבם ישמחו על כל הענינים שנעשו בענין - הנקרא בעלמא דשיקרא - "הסכם של שלום", ומשמח את עצמו ומשמח את אחרים, ומכריח את אלו שאינם רוצים להיות בשמחה - מכיון שמקבלים הם כסף ותלויים ביחס שלהם - שגם הם יתנהגו בשמחה, על ענין ש"לולא דמסתפינא", ולולא היתה זאת שעת חדווא - (מוצאי ש"ק, סעודתא דדוד מלכא משיחא) - היו צריכים לגזור תענית על כל העולם כולו על הענין המכונה "הסכם של שלום", שבפועל זה בדיוק ההיפך מזה - אין זה כפי שהענינים למעלה מעשרה טפחים, ענינים רוחניים, אלא "המעשה הוא העיקר" - כפי שהענינים למטה מעשרה טפחים.

ג. ובהקדים: מדוע העולם קורא זאת בשם "הסכם של שלום"?

שכפי שדובר פעם בארוכה בנוגע ללימוד התורה וקיום מצוותי' בכלל, ישנו ה"ידע איניש בנפשי'", שאם אומרים ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אזי עאכו"כ מי שהוא בדרגת בינוני - והלואי בינוני, ואולי אף פחות מכך - שבמילא יודע הוא את מעמדו ומצבו.

אח"כ ישנם כאלו שהקימו רח"ל כתות בישראל - אם זה נקרא "רפורמים" או כיו"ב - שגם אצלם קיים הענין של "יעשה טוב" - אשר אפילו אלו שהם ההיפך מצדיקים "מלאים מצוות כרימון", עאכו"כ שהוא בגדר של "יעשה טוב" - אלא שיש אצלו גם את הענין הבלתי-רצוי, והרי זה גם אצל שומר תורה-ומצוות - כאמור לעיל "אשר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

אלא שחילוק עיקרי מפריד ביניהם: כשהוא שומר תומ"צ והשקפותיו הם כפי רצון התורה, אזי יודע הוא שכוונה "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" - חסרון בשלימות, - שאע"פ שענין של "חטא" חוטא ופוגם, עם כל הענינים שנעשים עי"ז, ולכל-לראש זה פוגע בקשר ובחיבור של היהודים עם הקב"ה שהוא מקור הטוב והקדושה, בכ"ז, מכיון שהוא יודע שזה חטא, אזי קרוב לודאי - ועד כפי שכתוב בספרים בודאי - שהוא יעשה תשובה, ובפרט לאחרי מילוי תאוותו, שאז הוא כבר רגוע, אזי מתבונן הוא בעצמו במצב שקט, כאשר הוא אינו שקוע בתאווה: מה הוא עשה כאן, ואז זה מעמידו על האמת שיעשה תשובה, מכיון שהוא יודע שהוא עשה חטא.

משא"כ כאשר מתבססים על שיטה, ואומרים שאין זה חטא אלא מצוה, וזה הוא דבר הטוב וזה הוא הקדושה - אזי שולל הוא מעצמו את המציאות שאי-פעם הוא יעשה תשובה, מכיון שהוא חושב ומרמה את עצמו, ואחרים מרמים אותו, שהוא עשה מצוה, במילא על מה יש לו לעשות תשובה... אדרבה: צריכים לטפוח על שכמו ולומר לו: "ישר כוחך"!

ולאחר מכן הוא הולך ומפתה אחרים ש"ממנו יראו וכן יעשו" -

לא רק שלו עצמו אין את הענין של "זכה", עוד הולך הוא - במקום "זיכה את הרבים" - ומדבר על כך עם אחרים!

ד. ובמילים פשוטות: שלום פירושו שיש כאן שני צדדים - ואע"פ שאין בהכרח שהם יהיו שוה-בשוה, ויתכן שאחד חזק והשני חלש בכמות או באיכות - אבל כשעושים שלום שניהם נכללים, שאין זה שלום רק עבור צד אחד שהוא מקבל הכל - אלא זה שלום גם עבור הצד השני - שגם הוא מקבל, אלא שהוא מקבל פחות מכיון שהוא החלש.

אבל פה בפועל - צד אחד קיבל הכל והצד השני לא קיבל כלום!

וכאמור כמ"פ, אין הפשט בזה שצד אחד קיבל כל מה שהוא רצה - מציאות כזו אינה שייכת, מכיון ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", ובפרט שהוא עצמו אומר שהוא רוצה עוד.

ה. ובמה שנעשה בפועל ע"י הסכם זה - שני חלקים: חלק אחד, מה שנמצא ב"עולם הדיבור", אשר מה שהי' אז בדיבור רואים עכשיו בפועל (לא רק שיכולים לשער זאת בהשקפת העולם, בחקירה, אלא רואים בפועל) שהוא אומר ואינו עושה, גוזר ואינו מקיים עם כל הפרטים שאין כאן המקום לפורטם.

עאכו"כ אם לא הי' בכלל את האמירה והגזירה וכו'.

לאחר מכן ישנו החלק השני של המעשה בפועל, שגם במעשה בפועל - שני חלקים: חלק המעשה שממנו אי-אפשר להתחרט, וענין במעשה שנפל בהמצאתו ולמחרת (או באותו יום לאחר שעה) הוא יכול לבטל את המעשה.

המעמד ומצב שנעשה במשך שתי השנים שבהם מתנהל המשא-ומתן, הוא: שבנוגע למעשה בפועל - צד אחד מקבל ללא הרף, ומזמן לזמן נתנו לו עוד קצת ועוד קצת, והצד השני קיבל ענינים של הבטחות בדיבור, ואפילו הבטחות שבדיבור - גם זה אינו הולך באופן של "הולך ומוסיף" אלא באופן של "פוחת והולך" - שגם להבטיח, התחילו להבטיח מה שפחות!

וזהו דבר הגלוי לכל ולא עושים מזה סוד, וא"כ מובן, שמי שקורא לזה בשם "שלום" - אשר פירושו של "שלום" הוא ששני הצדדים מקבלים דבר ממשי, לא רק דיבור ואשר בזה גופא הולכים ופוחתים - אין זה ענין של שלום אלא ענין של נסיגה, נסוגים יום אחר יום.

מאז שהקב"ה הראה את הנס, והי' ה"תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן" עד שהי' ברור לכל העמים שמוכרחים להתחשב עם זה, ולהפסיק את הענינים הבלתי-רצויים, עכ"פ לזמן מסויים - התחיל שקלא-וטריא ולאחר כל שקו"ט יצא חלק ממה שדיברו על נייר חתום, שבנוגע לענין של חתימה על נייר יודעים כבר מהו התוקף שבדבר, והתוכן שבדבר, והנצחיות שבדבר.

והראי' לכך - מהניירות עצמן: כשמשווים את הנייר הראשון עם האחרון, עם הנייר שיהי' מחר או מחרתיים, או"מחר לאותו זמן" - רואים שאין שום ממשות להתחייבות. אע"פ שזה הי' חתום, ובמעמד עדים, והתנשקו לאחר מכן, ועשו סעודה בשמחה גדולה עד ש"תבקע הארץ לקולם" - כאשר מגיעים לענין של מעשה, מה רואים? שהצד שכנגד מקבל מזמן לזמן עוד ענין ועוד פרט!

וכאמור לעיל: בחלק המעשה גופא יש מעשה שיכולים לבטל. וישנו מעשה שעליו הם אינם אחראים ("בעלי-בתים") מאחר שזה נמצא כבר ברשותם של הצד השני. ואפילו המעשה שהצד השני לכאורה עשה - שפינו את הצבא ממקום פלוני, או שלקחו את הכסף במקום פלוני - כבר ראו בעבר, שלאחר-מכן כאשר "נפלה" סברא אחרת, והעיקר - תקווה אחרת (או יותר נכון: שום תקווה) שיותר כבר לא יוכלו להשיג דרך אחרת - אזי הם ביטלו את המעשה.

ו. עכ"פ ישנו מעשה שממנו אי-אפשר להתחרט, והוא: כאשר מוסרים שטח מסויים עאכו"כ שטח הנמצא על הגבול. וכאמור כמ"פ, אין שום נפק"מ היכן הוא הגבול, בחוץ-לארץ או בארץ-הקודש, ואין שום נפק"מ אם מדובר על יישוב יהודים בארץ-הקודש או בחו"ל - בכל מקום אותו דין ופסק דין להלכה למעשה: כשישנה "עיר הסמוכה לספר" - שהיא נמצאת על הגבול - אזי ישנו הכלל שאם יתנו להם להיכנס פנימה, אפילו לאחד שרוצה רק "תבן וקש" ולאחר מכן הוא יחזור - דהיינו שאין הפשט שהוא רוצה לכבוש את העיר, אלא הוא רוצה את ה"תבן וקש" ולחזור למקומו - פוסק השו"ע! ועם הלכה בשו"ע אי-אפשר לשחק ולומר דרשות, או לומר שמכיון שיקבל עוד לירות עבור הישיבה - הוא ילמד הפוך את הפס"ד בשו"ע, זה לא יעזור: השו"ע אינו משתנה עי"ז שהוא יקבל לירה, או אלף לירות או מליון לירות, גם עבור הדבר הכי קדוש - היות ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת"!

פוסק השו"ע למעשה בפועל, שאם יתנו לו להיכנס לקחת את ה"תבן וקש" - וזה מדובר על ישוב של יהודים הנמצא על הגבול, בין בארץ-הקודש בין בחו"ל - הוא צריך לדעת שתורת אומת אומרת לו שאז יש סכנה ש"תיפתח הארץ [ובחו"ל - הישוב] לפניו"!

ולכן לא מתחשבים עם שבת ולא עם שום ענין, עאכו"כ שלא מתחשבים עם כבוד המדומה, עאכו"כ שלא מתחשבים עם כסף - אפילו כשאומרים שבחלק גדול ישתמשו לענינים של טוב וקדושה - מכיון שזה היפך התורה, ההיפך מ"היא חיינו ואורך ימינו", ההיפך מלימוד התורה וקיום המצוות עם כל הענינים שבדבר, אשר זהו (כמדובר) מנקודת מבט של ההלכה.

לאחר-מכן - כמדובר כמ"פ, כפי שאומרים בנוגע לעניני דינים - ישנו הענין כפי שהוא במעשה בפועל, שכאשר רואים פיקוח-נפש בפועל מוכרחים אז לשאול אצל המומחה לפקו"נ. ובהקדמה, כאמור לעיל, שהענינים שקבלו הם ענינים שבדיבור, ענינים של נייר שנחתם ע"י איש אחד וע"י כמה אנשים, וכשם שלפני-זה הם חתמו על עוד ניירות כך הם יחתמו בדרך הטבע לאחרי-זה על עוד ניירות, ומסמך אחד אינו שוה לשני.

אמנם ישנם כמה שינויים, פעם בכיוון זה ופעם בכיוון אחר, אך הצד השוה שבכולם, הוא - שאחד אינו שוה לשני בשינויים. ולא מתביישים לומר שחותמים על אותם תנאים, עם אותם הסברים; אע"פ שמשנים הם פרט וכלל, וכמה פרטים וכמה ענינים כללים.

לאחר-מכן ישנם דברים שאין בידו, בדרך הטבע, להתחרט - אשר הם הדברים שמסרו (כמדובר כמ"פ): חלק גדול ממדבר סיני, "אבו-רודס" - המקורות שמהם מוציאים נפט, שבדרך הטבע "אין סומכין על הנס" - שזהו דין בתורה, שבדרך הטבע צריך יהודי, או קיבוץ של יהודים, לדאוג לספק את הצטרכויותיו באופן של "בכל מלאכתך אשר תעשה" - שהוא צריך לעשות פעולה - "מלאכתך" - ואז, "וברכך ה' אלקיך", עאכו"כ שאינו צריך להרוס ולהחריב בידים את מה שבא מה"וברכך ה' אלקיך". וכאן - הקב"ה נתן את זה, ואח"כ בא פלוני בן פלוני ועל-פי פקודתו החזירו את-זה!

וזהו דבר שבדרך הטבע אי-אפשר להתחרט; אין זה נייר בלבד שלמחרת הוא יתחרט מזה - נמצאים בשטח כבר אלו שלא מאפשרים זאת, ולוקחים זאת לתכליתם ולכוונתם ולמטרתם-הם.

ז. עד"ז, בנוגע למה שדובר קודם שהולכים לעשות, היל"ת - כבר עשו זאת ביום השישי! ורואים כיצד, בהשגחה פרטית, יש בכל ענין רמז: יום השישי - אצל הצד שכנגד - הוא "יום אידיהם", שאז ישנם כל ההגבלות והזהירויות שצריכים להיות זהירים בהם כדי שאצל זה שאצלו הוא "יום אידו" לא יוכל להתפרש שהוא הצליח בכך - אזי כיוונו את השעה (ביודעים או בלא-יודעים); ואת הענין שעליו אמרו שימסרו את הנפש ולא ילכו משם, ושעליו אמרו שלאחר זמן יגיעו להתיישב שם - מסרו ביום השישי לצד שכנגד!

והמסירה התקיימה באופן של בזיון שאין למטה ממנו, והפרטים כבר ידועים, וכיצד היו התחנונים שעכ"פ פרט זה לא יהי' ופרט אחר לא יהי' על-מנת שלא לקלקל את המצב-רוח - אשר גם זה לא הועיל, בטענה שישנם פרטים שעדיין מחזיקים בהם ולכן לא מגיע שום "יישר כח".

אתה הוא זה שנותן - אז במה אתה מתפאר שהבזיון לא הי' מאה אחוז אלא חמישים אחוז?!

וכאמור, שזה באופן שלא יוכלו לקחת את זה בחזרה.

ח. ותמורת "בחודש השלישי . . ביום הזה" כאשר צריך להיות "באו מדבר סיני . . ויחן שם ישראל נגד ההר" כדי לקבל את תורת אמת שהיא הבטיחה "ואולך אתכם קוממיות" רק שצריך להיות לכך הכנה דומה לזה מהיהודים שלא יפלו לפני ה"א-ל זר אשר בקרבך" - היצר, ועאכו"כ שלא ליפול בעצמו כלפי האינו-יהודי, אע"פ שהוא תקיף עם כל הפרטים שיש לו בזה - אזי תמורת זאת עושים מענין זה שמחה הכי גדולה!

ומשתדלים שבכל תפוצות ישראל יסתובבו ויאמרו "מזל-טוב" ו"יישר כח" על כך שזכה, רח"ל, יום זה שבו טסים שניהם יחד ממקום אחד למקום שני. ואין זה סתם ענין, אלא אמרו ברור שזה ענין של "שלום", אשר בתשעה חדשים אלו יחשבו האם זה שלום או לא, אבל בינתיים השלום הוא רק על הנייר, ובנוגע למעשה שנעשה בפועל (פתיחת הגבולות, עם כל הפרטים שאין כאן המקום להאריך בזה) אין להם מה לתקן!

אמנם ישנו הגיון שלא צריכים להרגיז את הגוי - "אל תתגרה בגוי קטן", עאכו"כ בכל האומות הערביות שנמצאים מסביב - אך הנפק"מ היא, מדוע עושים זאת: אומרים טעם כזה וטעם אחר, השאלה היא, אבל, האם זהו הטעם האמיתי או שטעם זה הוא רק כלפי חוץ, או כפי שיוודע מחר או מחרתיים כשיודפס בעיתונים של הצד שכנגד מה הי' הטעם האמיתי, וכיצד התפארו בו.

ט. כאמור, נמצאים בעלמא דשיקרא ובדור יתום, עד שישנם "העם הולכים בחושך" - אמנם ישנה הבטחה ש"ראו אור גדול" אך זה כתוב בלשון עתיד - כשבינתיים, עשו ענינים באופן כזה שא>"א כלל להתווכח ע"ז אם זה ענין של "מזל-טוב" ושמחה, עד לשמחה גדולה, או שזה ענין הפכי. והוא, כאמור לעיל, שמסרו את "אבו-רודס" והוצרכו מיד להגיע לחסדים מפרס וכיו"ב, ולקחו מפרס, וכעת הולכים למסור - מתוך בזיון הכי גדול - את המקור השני של הנפט, וכבר מסרו אותו, ומתפארים שעי"ז נהי' שלום!

וכאמור, לא התקדמו כלום בפועל! הבטחות היו להם כמה פעמים, ומיד אח"כ ביטלו אותם. ומה שנעשה בפועל, הוא - שמהמקום שממנו יכלו לקבל נפט, בקושי פעלו את ההבטחה שיקנו משם נפט, וגם זה בספק ובתנאים, ותלוי איך יהי' המצב-רוח עם כל הפרטים.

כאשר לא הי' במה להתנחם - פעלו שיתנו מעבר לאניות בתעלה הידועה [תעלת סואץ]. שלכאורה, כיצד נהיו הם ה"בעלי-בתים" על התעלה, והרי צה"ל עמדו שם והיו ה"בעלי-בתים" באופן מוחלט? אלא שאח"כ הם נבהלו מהגויים - אומות-העולם - ונתנו פקודה שצה"ל ילך משם, וזאת לאחר שצה"ל היו שם "בעלי-בתים"!

וכפי שהם כבר גילו לאחר-מכן: שכמה שנים לאחרי הנסיגה הראשונה מתעלת סואץ - שאז, כידוע, היתה על כך דרישה חזקה מוושינגטון, עד שהכריחו אנגלים, צרפתים ויהודים וכו' וכו' - הם טענו ותבעו: מדוע צייתתם אלינו? וכשהם שאלו: היתכן?! הרי אתם איימתם ואמרתם שאם לא - אזי יהיו "תנאים>" ("סנקציות") כאלו וכאלו? אזי ענו להם: לנו לא הי' שום ברירה והיינו מוכרחים לאיים בדיבור, אבל אתם - למה ביצעתם דרישתנו בפועל?!

ועכשיו הם מתפארים! כידוע הסיפור על אחד שקם ושרף את ביתו, ואח"כ הגיע לבקש את הביטוח, וראייתו - שאם הוא לא הי' שורף את ביתו, לא הי' מקבל את הביטוח.

והנמשל: ה"שריפה" היא הנסיגה מתעלת סואץ, הנסיגה בסוג הפחד של ה"עלה נידף". כפי שהתגלה עכשיו, וכו"כ ידעו גם אז "מאחורי הפרגוד", שאם היו עומדים בתוקף - היו מצליחים!

רק שלא צריכים את העקשנות מהצרפתים והאנגלים - שילכו להסתכסך עם אלו שנמצאים שם על-אתר, והצבא שלהם נמצא שם ו"ידם על העליונה", לא מחמת שנבטח בצה"ל, רח"ל - "כחי ועוצם ידי" - אלא מחמת ש"ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא" והוא נתן להם את אותו נצחון ואת הנצחונות שלאח"ז.

מה עושים עכשיו? מוסרים גם את השטח השני שבו נמצא נפט, ואח"כ יתחילו גם להתווכח על כך שיתכן שתצמח טובה מכל ה"השגים", ויש לעשות סעודה על כך שהגענו לזמנים שהצד שכנגד קיבל זאת "בסבר פנים יפות"...

י. והתוסף עוד מעשה מבהיל שרואים זאת... אבל זה מראה עד היכן מגיעים הדברים. הי' מעשה ביהודי שהי' בשבי' ולא רצו להוציאו (מהשבי של הצד שכנגד) עד שהחליפו אותו בשבעים וכמה מהצד שכנגד.

ומעשה זה הי' באותו הזמן שארה"ב חתמה חוזה דומה לזה עם ברית-המועצות, עם רוסי' והחליפו חמשה שבויים בשניים - וכאן החליפו אחד תמורת שבעים וכמה.

אמנם נכון שבהלכה - ישנו מקום לוויכוח, מכיון שמדובר אודות פקו"נ של יהודי אחד וכשצריכים לתת על כך פי-כמה-וכמה - אזי יש מקום להתווכח כיצד צריך להיות הדין.

אבל בזה גופא נוסף ענין עיקרי: בגלוי אמרו שמכיון שאין ברירה אחרת, ומכיון שמדובר ביהודי בעל משפחה - אזי לא יכלו לחשבן כמה יצטרכו לשחרר עבור כך מבית-הסוהר ולכן עשו זאת. שאלו אותו: הרי ריבוי פעמים היו מעשים בפועל שלקחו בני-ערובה והטרוריסטים ציפו שישחררו את פלוני ופלוני, במספר שוה או פעמיים כך - אך לא פי-שבעים,

והרי אתם עצמכם הכרזתם שזו נקודה עקרונית שלא ייכנעו לשום איום - עם טעם בצידו, טעם שיש לו מקור בהלכה ומקום בשכל הפשוט, ואפילו מקום בדיפלומטי-ה (שזה הרי הדבר שעליו בונים כעת: שאם יורו להם את הדרך שע"י איום משחררים ופועלים איזה ענינים - זה יגרה אותם לרדוף בגלל זה אחרי בני-ערובה - במילא אין עצה אחרת ומוכרחים להראות להם שזה לא מועיל. ובשיטה זו החזיקו במשך שנים רצופות, אע"פ שזה הביא לקרבנות מהיהודים ששמותיהם כתובים, ואלו ענינים שבגלוי.

וכאן התחרטו לפתע, ובאופן מבהיל, כאמור לעיל - אחד תמורת שבעים וכמה!!

יא. אבל כאמור, כאשר טוענים טענה כזו, ורח"ל, יהודי ששומע את הסיפור, שלא היתה דרך אחרת לשחררו אלא רק ע"י שחרורם של שבעים וכמה - חושב לעצמו, אולי זו הדרך, ואולי לא הייתה דרך אחרת, והרי "נפש אחת מישראל" הוא קיומו של "עולם מלא", ועאכו"כ כאשר מדובר רק על שבעים וכמה.

שעד כאן, כאמור לעיל, הוא כפי שנהוג בעולם, אבל כאן - לפי שתפסו ש"אמת מארץ תצמח" אמרו לדוברים ולצועקים שלא יאמרו מי הם השבעים וכמה שמשחררים, ואדרבה, יעשו שמחות והילולות על כך שחתמו הסכם שהנ"ל הוא אחד מסעיפיו - מה שגם בלי סעיף זה היו חותמים על הסכם הנסיגה,

אבל מאחר שאי-אפשר לרמות את העולם כל הזמן ובכל הענינים, והרי יודעים שישנם אחרים שמאיזו סיבה שתהי' יגלו סוכ"ס (והיו כאלה שכבר גילו) אשר בין השבעים וכמה - כמעט חציים היו כאלה שהיו בבית-הסוהר לא על ענינים של מה-בכך - שאפילו כאשר הי' זה על ענינים של מה-בכך, אחזו שנים רצופות בשיטה שלא להיכנע לאיומים של טרוריסטים, ושם היו קרוב לחציים (שלושים וכמה) מאלו שהתעסקו בפועל עם ענינים של חבלה, עד למעשה חבלה של אבדן נפשות של יהודים.

מובן: שאצל הדיפלומטים אין מעצור לרוחם, ויתחילו לחפש גם על כך הסברים שהיו צריכים כך. וכאשר שאלו אותם שאלה פשוטה: אם זהו הטעם והטענה הנכונים וכו' - מדוע אתם עושים מכך סוד, הרי הייתם יכולים לומר מלכתחילה את המעשה כפי שהוא בפועל, שלא היתה ברירה מצד טעמים פשוטים, מצד טעמים כמוסים וכו', ומוכרחים היו לשחרר רוצח שאומר "אכלתי ואוכל עוד", היו-לא-תהי'! - הוא אינו אומר שיעשה תשובה, הוא אומר בפירוש שהוא אינו אוחז בתשובה!

ואצלו זהו ענין של טוב וצדק, וכששואלים אותם מדוע עושים מכך סוד, גם על כך מוצאים טעמים: שלא צריכים להעיק על הלב, וטעם כזה וטעם אחר.

וכאמור לעיל, כאן לא נוגע הטעמים שע"פ שכל, ובפרט ששכל יכול לקבל שוחד, שאז "השוחד יעור עיני חכמים" - היינו, שהתורה מעידה שהוא "חכם" אבל מכיון שהי' אצלו את הענין של לקיחת שוחד, אזי "יעור עיני חכמים": שנראה לו ש"(ויסלף) דברי צדיקים" - שזה ענין של צדקה ויושר.

המדובר על מעשה שאי-אפשר להתחרט!! השבעים וכמה נמצאים בחופש ובמקום כזה אשר רחמנא ליצלן היל"ת, לא נראית שום סיבה מדוע שלא ישתדלו שוב, היל"ת!!

יב. וכאמור לעיל, שאין זה רק הענין כפי שהוא לעצמו, רואים את השיטה, רחמנא ליצלן, שנקטו בה: דבר ראשון - שיכולים להעלים את האמת, ועד שיכולים לומר הפוך מהאמת, העיקר שיפעלו דבר "טוב" ו"הכי טוב" ועם כל הדברים "הטובים" - בידעם שזה "מילתא דעבידא לאיגלויי" ואשר "מהם יראו וכן יעשו" אלו שמאיימים ולוחצים שאין דבר שלא יכולים לפעול, רח"ל - והראי': אין ענין גדול יותר, וויתור גדול יותר, ונסיגה גדולה יותר מכך שאחזו שנים רצופות במעמד ומצב זה והתעקשו, ורח"ל איבדו כמה נפשות מישראל בגלל שיטה זו - ופתאום שחררו שלושים וכמה!

השקר, שאחרת - נשיא ארה"ב ונשיא מצרים לא היו חותמים, לא מתקבל אפילו אצל ילדים! הטעם הוא, שזה חלק מהשיטה הכללית, ש"השיטה" היא: ההיפך מ"ואולך אתכם קוממיות".

כאמור בהתוועדות שלפנ"ז, כאשר יורקים, רח"ל, והוא יודע שזו יריקה בפנים - מרמה הוא את השני שזה גשמי-ברכה! הוא אומר לו לברך "הטוב והמטיב" - לא ברכה בפועל, אלא עשיית סעודה ונתינת "מזל-טוב" וריקודים ברחובות והנפת דגל, עם כל הדברים הקשורים בכך!

וכאמור לעיל, שכאן נוגע לא רק המעשה בפועל בשעת מעשה, אלא גם שזה לא נשאר בסוד, והצד שכנגד יודע מזה, ויש לו מזה לימוד פשוט: שמאחר והוא הצליח עד עכשיו, ולמרות שהם ירקו, והיכו, ועשו כל עניני בזיון - אומרים ומדפיסים בעיתונים לאחמ"כ שזה ענין של גשמי ברכה, ושלום אמיתי, ושלום עבור הילדים והנכדים; בהוספה, שחוץ מדרך זו, אין רח"ל דרך אחרת להקב"ה ל"ונתתי שלום בארץ" - מה יעשה הצד שכנגד ולא ימשיך בשיטה זו. ואכן הוא ממשיך, רחמנא ליצלן!

יג. התחילו להתפאר שישנו מעשה בפועל: שיישבו כך וכך מקומות, גם בגדה המערבית, בגבול של ירדן שנמצא ביהודה ושומרון. אכן זה מעשה טוב, ו"לית מאן דפליג" ומגיע על כך "יישר-כח", אבל אם זה יבטיח את השלום ש"כן יקום" - הם עצמם הראו ביום שישי זה ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר".

ועד"ז הראו בדיוק את ההיפך: שציוו להתפנות משם ואין פוצה פה ומצפצף!!

ההבטחה שקיבלו היא, שיבקשו וידברו עם הצד שכנגד שיתן הנחות ויפתח את הגבולות לאפשר לעבוד שם, וכן לאפשר לאינם-יהודים להשתכר בארץ הקודש ולקחת את הכסף למשפחותיהם באל-עריש עם עוד ענינים טובים כיו"ב, ועד "לתכלית השלימות", שיפעלו אצלו לאפשר לבעלי השדות הנשארות בצד השני לעבוד אצלם - ומה שיהי' אח"כ עם הפירות ועם יבול השדה וכו', זאת יראו אח"כ - שמובן לאיזה הישג הגיעו!

והעיקר הוא: שידעו שזה הישג, דהיינו, שכאמור לעיל, אין זה כמו שהדליקו בית וכאשר נשרף חדר אחד ישנם שאר החדרים שהם לא נשרפו, אלא שלא היתה עצה אחרת והוכרחו, רחמנא ליצלן, להדליק, אלא שבמקום את כל הבית, היל"ת, שרפו רק חדר אחד. כאן הי' למעשה בדיוק ההיפך - מהיכן יודעים שזה בדיוק להיפך? - מכך שעל הדברים שעמדו עליהם בתוקף, כמו שהי' המעמד ומצב לפני כמה שנים - הצליח ולא מסרו אותם!<br>><br>>יד. ומספרים שעשו כך וכך התיישבויות, אשר כאמור לעיל זה מעשה טוב ונכון ויש בזה כל המעלות, ועד למעלת יישוב ארץ הקודש אשר אין צורך במעלה גדולה יותר - אבל שוכחים לספר שאין זה באופן המגין על הגבול, כי כדי להגן על הגבול צריכים ליישב לא רק שלשים וכמה יישובים, אלא כמה פעמים ככה!

ולא רק שלא עושים זאת שם - אלא עוד מבטיחים, והעיקר - "המעשה הוא העיקר" - שלא נותנים להתיישב שם. ואין זה מצד צדק ויושר - כפי שישנם שרוצים לרמות שיצטרכו אז להוציא מישהו מנחלתו, עכ"פ אינו-יהודי - כי המדובר שיישבו את חלקי הגבול הפנויים אשר נמצאים על הגבול.

(כפי שרש"י מביא בפ' בחוקותי שזו הברכה שבארץ הקודש שב"שממה הארץ" - שכאשר יהודים אינם יכולים להתיישב בה היא נמצאת באופן של "שממה": מקום ריק מבני-אדם).

- והציעו ודיברו, והיו כאלו בארץ הקודש שביקשו ממפלגה זו וממפלגה שני' ומכל המפלגות שיישבו את הגבול, שאז זה יטיל אימה ופחד, כי אז יראו שמתכוונים לכך באמת, ואז יוכלו לשכנע שזה מעשה שאין לחזור ממנו. ועד היום הזה - לא רק שלא פעלו, אלא עוד הכריזו בפירוש שיישבו כך וכך, ולאחמ"כ יעשו אסיפות, עם תכנית ושאר ענינים, היכן עוד ליישב, ונמנעו מלהזכיר שזה ענין שקשור עם הגנה על הגבול.

ויותר גרוע מכך: שעשו זאת באופן שלא ניתן להגן על הגבול כדבעי, כי מישוב אחד לשני "הפרוץ מרובה על העומד" - אשר משם יכולים להכנס, רח"ל היל"ת, אלו שע"פ הלכה, ע"פ שכל וע"פ דיפלומטי-ה, צריכים לפחד מהם!

טו. העסיקו את הצבא והגנרלים לערוך חגיגה לכבוד "הסכם השלום" - הם צריכים להתעסק בבטחון, וכאשר הם עסוקים בענין צדדי - אזי, היל"ת, זהו הזמן שבו מי שרוצה לעשות ענין בלתי-רצוי יודע שכעת הגוף המגן עוסק בדברים צדדיים: כאן הוא צריך לרקוד על "הסכם השלום", ולאחמ"כ צריך הוא לעמוד במסדר כדי לקבל את פני אלו שבאים לקחת חלק זה וחלק זה עם רכוש זה ורכוש שני - שהרי צריך להעמד בשבילו, שכך הם גינוני מלכות, במילא אין לו ברירה, ויתכן שבאמת אין לו ברירה - אבל בכך מניחים הם את ראשם ורובם: כיצד יתקיים ה"טקס", אשר על כך מעסיקים את הרמטכ"ל, את העומד בראש ואת העומדים תחתיו, ושהוא יסע ויטוס.

- מסתמא הוא בחזקת כשרות ("שליח עושה שליחותו") והוא הבטיח בשלימות שלא ינצלו את שעת בלבול המוחין שבענין זה, שאומרים על נסיגה ועל נפילה, רח"ל, שזה הישג ושלום, ועד לשלום שיבטיח את הנכדים. שכאמור לעיל, בכך רק מונעים את האפשרות שאי-פעם יעשו משהו כדי לתקן את זה - מכיון שהוא הרי עשה דבר טוב, במילא מה הוא צריך לתקן.

בפרט שעי"ז קיבלו את כל הענינים, עם כל המסיבות והריקודים, ואלו ששרויים בהגבלות ומתביישים ממאן-דהוא אומרים "וגילו ברעדה" אבל בכ"ז "וגילו"!

עד שהרשו לכתוב בעיתונים שזהו שלום, אלא שזה שלום הכרוך בחששות וספיקות, שבמילא מקשה זה על הלב.

טז. מה שנוגע הוא המעשה בפועל: שעשו מעשה שאין לחזור בו. ורואים, כאמור לעיל, שהכל בכיוון אחד: מסרו את אבו-רודס, מסרו את אל-עריש, וכעת טסים לבאר-שבע לראות מה אפשר למסור משם. מסרו שבעים וכמה ששחררו אותם מהתפיסה, וכעת הם נמצאים במקום שליבם חפץ. והעיקר - לאחר ש"פתחו את כל הארץ לפניך" - יכול אתה להתווכח על מה שאתה רוצה!

רוצים להתנחם עם הענין של ירושלים, שעל ירושלים עמדו בתוקף. והראי' - ראי' זו וראי' אחרת, ראי' שני' וראי' שלישית!

- ע"פ הלכה אין כל חילוק בין ירושלים או למקום מסויים ביהודה ושומרון. כאשר זה כרוך בפיקוח-נפש זהו מעמד ומצב שנוקטים את הפס"ד שבשו"ע אשר אם זה שאלה של פתיחת הארץ - אסור למסור שום שעל מיהודה ושומרון!

נוקטים בשיטה כזו שאינני יודע על מה היא מבוססת: שאין שום פקו"נ וסכנה מכיון שחתמו על הניירות. אם כשאין ברירה וכיו"ב מותר למסור - אזי בדיוק כשם שמותר למסור את יהודה ושומרון, כך מותר למסור את ירושלים העתיקה, אם אמנם זה כרוך בפקו"נ.

ואלו שמרמים את עצמם שהם יאמרו אחרת - מתעלמים בכוונה מהפס"ד כמות-שהוא - אשר הפס"ד משווה את יהודה ושומרון עם ירושלים: שאם אומרים שפקו"נ מחייב ודוחה הכל כדי לחתום על הנייר, מבהירים הם בכך (אינני יודע מה מבהירים, אבל עכ"פ מבהירים) דבר שע"פ הלכה יש בו תוקף, שמכיון שהם תובעים את כל ירושלים העתיקה - לא שעל - פוסקים הם אותו דין, שמה שאתה אומר על יהודה ושומרון אתה אומר על ירושלים.

שמזה מובן איזה תוקף זה שעומדים על ירושלים ולא על יהודה ושומרון!

יז. לאחמ"כ החלה טענה (אינני יודע מהיכן היא נלקחה): מכיון שלערוך מלחמה, ולשלוח יהודים לסכנה - צריכים לשם-כך סנהדרין ומלך עם כל הגדרים הכתובים ברמב"ם הלכות מלכים, רק אז - כשיש סנהדרין של ע"א (לא סנהדרין קטנה) - עם מלך ישראל (מלך ישראל ע"פ דין) - "מבית דוד", עם כל הפרטים שבדבר - בכוחם לצוות ליהודים ללכת ולערוך מלחמה.

אזי מכיון שמעמד ומצב זה איננו - אשר על כך כולם מודים, ועד שזה דבר ברור שאנו עדיין לפני "אתחלתא דגאולה", ונמצאים עדיין בגלות, אשר אין גלות יותר גדולה מכך שנמצאים בגלות - בפחד מאומות-העולם - בארץ הקודש, עוד יותר מהפחד שישנו בשאר מדינות.

במילא אין כאן מי שיכול לגייס צבא לשם מלחמה, מכיון שזה מעמיד בסכנת פיקוח-נפשות וכו'. אשר לכאורה זוהי טענה חזקה - אבל השאלה היא: השו"ע אומר שאם ישנו מקום בחו"ל והם באים על "קש ותבן" - צריכים לקחת נשק ולצאת ולהתכונן למלחמה! אשר השו"ע נאמר על חוץ-לארץ, ופס"ד זה שבשו"ע נאמר בזמן-הזה כאשר אין סנהדרין ואין מלך וכו'.

והעיקר הוא - שיודעים מנהג מדורי דורות שאע"פ ש"אין מלך בישראל" עם כל הכוחות והרשויות והזכויות והסמכויות שיש לסנהדרין ומלך וכו' וכו' - וח"ו לומר שמישהו לקח את זה או שמישהו נתן את זה, על כך מחכים עד שמשיח יבוא, שאז יהי' "ואשיבה שופטיך כבראשונה" עם כל הפרטים שבדבר -

כדי שעם ישראל לא יהי', רח"ל, הפקר - דין הוא בשו"ע שישנו ענין של קהל, והענין של "שבעה טובי העיר", והענין שמנהיגי הקהילות או מנהיגי השכונה או מנהיגי הקיבוץ בישראל - שאז אכן לא יכלו להכריז על מלחמות - ולבנות מקדש, רח"ל היל"ת! זהו ענין למשיח בן דוד וכיו"ב, ושאר הענינים הקשורים עם "הלכות מלכים ומלחמותיהם" (כפי שקראו הלכות אלו ברמב"ם קודם הצנזור).

- אבל בנוגע להגן על ישראל, מה זאת אומרת שיאמרו שיהודי צריך להשאר הפקר ואין לו רשות לקחת משטרה שתגן עליו! זה הרי דבר אשר הי'-לא-תהי'! וכפי שרואים זאת בפועל כיצד הי' בכל מקום, וכפי שזה גם עכשיו, וכאן בחו"ל: שמשתדלים בכל הענינים להגן על נפשות ישראל, על ממון ישראל, על שלום ישראל ועל מנוחת הנפש ומנוחת הגוף של יהודים.

עד - כפי שהדין הוא ע"פ שו"ע - שאפילו דיני נפשות יש ל"שבעה טובי העיר" רשות לדון - כפי שעשו בפועל בכו"כ קהילות בדורות שלפנ"ז!

שאז כאמור נקטו בדין זה לגבי "מוסר" וכיו"ב, כידוע בתשובות הרא"ש ובזמן הרא"ש ובכו"כ מקומות ובכו"כ ענינים, ודין זה גם נפסק בהלכות מוסרים ובהלכות מומרים (שמצד הצנזור הלכה זו אינה נפוצה בישראל), אבל אין צורך להגיע להלכה זו - הרי זה ענין שמעולם לא יכלו להעלות על הדעת שיוציאו כזה פסק-דין שמאחר שאין עכשיו מלך בישראל ואין סנהדרין וכו' - אסור לגייס יהודים שיעמדו בפתח השער של יהודה ושומרון על מנת שלא לאפשר לטרוריסטים להיכנס לארץ ישראל! אף אחד לא יעלה בדעתו לומר כזה דבר!

שלקשר זאת עם הענין הנ"ל הוא בלבול המוח, כי אין לכך שייכות, ואין זה ענין של "טענו חיטים והודה לו בשעורים", אלא פירושו של דבר הוא שמשחקים עם פקו"נ, עם ענינים של פירושים שהם היפך ההלכה!

וכאמור, הקב"ה עזר שישנו אחד שעוסק בלהט, ועד-כדי-כך שהוא מתעקש בדוקא שזה צריך להיעשות מצד הכח שכאילו הי' זה סנהדרין, והוא אינו עושה בכך טובה כי כאשר מטים את הדין לאיזה צד שיהי' - סוף-כל-סוף מביא זה בלבול וקלקול ולא ותיקון! כאשר מעמידים את הדין על תיקונו - וכאמור לעיל, שאין זה חידוש של מישהו אלא זה נדפס בשו"ע מכמה וכמה דורות בהל' שבת שהיכן שיהודים מתיישבים צריכים לעשות ענינים על-מנת להגן על מקומם. ואם הם מוצאים שאין דרך אחרת להבטיח את ה"קש ותבן" - הכרוך בפתיחת הארץ לפניהם - אלא ע"י נשק, שכל אחד יודע שכשלוקחים נשק זהו ענין של פקו"נ - אזי דין הוא בשו"ע, בזמן הזה>, בחו>"ל>, שמי שיש לו השפעה כלשהי - צריך הוא לדאוג שיקחו נשק בשבת ויצאו להגן.

חי. עד-כדי-כך, שכאשר הם ראו שזה לא מספיק - "נפלו" הם על המצאה נוספת: שאמנם נכון אשר בדיוק כמו שבנוגע לעניני בריאות צריכים לשאול רופא, כך בעניני בטחון צריכים לשאול את אנשי הבטחון - אנשי הצבא, אבל מאחר שעכשיו נעשה שינוי - שבמלחמה, ונצחון במלחמה תלויים לא רק בנשק אלא גם בנשיאת-חן בעיני אומות שונות, אשר כדי לפעול נשיאת-חן אצל האומות - שישלחו נשק ויתנו כסף וכו' - צריכים להגיע לפוליטיקאים, במילא צריכים להגיע לדיפלומטים, וא"כ צריכים לשאול גם אנשי צבא וגם אנשי פוליטיקה, ועד שצריכים לשאול את הדיפלומטים כיצד להתנהג!

ומשתמשים בדוגמא: בדיוק שעל-מנת שחולה יהי' בריא - צריך הוא להיות בריא בכל האיברים החיוניים שבו, שבהם הנשמה תלוי', ממילא - נכון שצריך את דעתו של המומחה באיבר שהנשמה תלוי' בו - הוא הלב, אבל אם לא יתחשבו גם בדעתו של זה שמומחה בשאר האיברים שהנשמה תלוי' בהם - אין זו רפואה, מכיון שישנו עוד איבר - או עוד כמה איברים - שגם בהם הנשמה תלוי'!

- עזר הקב"ה שלא צריכים להתווכח לתוצאות של שיטה זו, והוא: היות שפירסמו עכשיו מספר הקרבנות, רח"ל הי"ד, של מלחמת יום-הכיפורים - תוך השוואה למספר הקרבנות הי"ד, שהיו בארץ הקודש במלחמות הקודמות. וראו בפועל - במספר ובכמות - שהקרבנות כנגד כולם: כמספר הקרבנות שהיו במלחמות הקודמות - במלחמה אחת ויחידה, מלחמת יום-הכיפורים - היו כנגד כולם. אשר זהו חשבון ברור בפקו"נ.

יט. לאחמ"כ, כשמתבוננים מהו הטעם ע"פ טבע - אמנם "הכל בידי שמים", "ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה", אבל דין הוא בשו"ע הוא שכשישנה סיבה שחושבים שהיא יכולה להביא למחלה, עאכו"כ לדבר הגרוע ממחלה - אזי מכיון שחכמת הרפואה אומרת שזו הסיבה למחלה, צריך לעשות כל התלוי בו בדרך הטבע על-מנת לבטל את הסיבה!

עד"ז בנוגע למלחמות: מה הי' החילוק בין מלחמה זו למלחמות הקודמות - על כך יכלו להתווכח ואמנם התווכחו, עד שעכשיו כבר נדפס הדו"ח שכל הצדדים מודים שכך התנהל אז המעמד ומצב: שהנקודה שהיתה אז, ואשר הביאה למלחמה באופן כזה שהקרבנות היו כנגד כל שאר המלחמות - היא נקודה עיקרית: היו אז שני דעות - דעה אחת, של אנשי הצבא, שאמרו דבר ברור שאם יעשו גיוס שעתיים, שלש או ארבע שעות לפנ"ז ויעמדו מוכנים - אפשר שזה יפחיד אותם, ומלכתחילה לא יגיעו לידי מלחמה. ואפילו אם למרות זאת כן יגיעו לידי מלחמה - יהיו אז מוכנים, ובמילא יהי' מספר מועט של קרבנות וכו'.

לעומתם אמרו הפוליטיקאים והדיפלומטים, שאמנם החשבון הצבאי הוא נכון, אך מוכרחים להתחשב באומות-העולם. כאשר אומות-העולם ישמעו שהולכים לגייס קודם התחלת המלחמה - הם יהיו "ברוגז", אשר לכן ענין זה לא ייעשה, ענין זה ייעשה וכו' וכו'. ואע"פ שהחשבון של אנשי הבטחון ואנשי הצבא הוא נכון - אבל זה נוגע לכמה זמן אח"ז. לעומת זאת יתכן שעוד בשעת מעשה יצטרכו להגיע ל"חסד לאומים" (שכחו לסיים [ש"חסד לאומים"] חטאת) - אשר לכן דעתם היתה שלא יגייסו, ויעשו את הענינים בחשאי עם כל הפרטים, ושיודיעו לאומות-העולם שלא מגייסים ולא מוכנים, עם כל הפרטים שבדבר - ביודעם שזה יגיע לצד שכנגד!

מה יהי' אח"כ לפועל - כאמור, שזה גבה קרבנות פי-כמה מכפי שיכל להיות בדרך הטבע (עד כמה שליהודי מותר לומר שיכל להיות אחרת, אע"פ שכל ענין הוא בהשגחה-פרטית, אעפ"כ מוכרחים לעשות חשבון בדרך הטבע, בכדי לדעת את ההנהגה לעתיד-לבוא) - הרי שראו שזו היתה התוצאה, ועד שעכשיו אותם דיפלומטים ואותם פוליטיקאים מודים שזו היתה טעות - אפילו מצידם - בכך שלא צייתו לאנשי הצבא!

אשר כעת - "התורה הזאת לא תהא מוחלפת" - ישנו אותו מעמד ומצב: כאשר יצייתו רק לאנשי הצבא, יבטיחו בכך לדעת כולם (אפילו לפי הפוליטיקאים והדיפלומטים) פקו"נ על אתר, וכן את שיכול, רח"ל היל"ת, מחר, מחרתיים ובעתיד הקרוב. אבל כאשר ילכו לשמוע לדיפלומטים והפוליטיקאים וסיעתם, אזי - ואפשר לומר כאן לשיטתם (בין אם הם אומרים זאת בפירוש ובין אם הם מעלימים זאת, בדיוק כשם שהעלימו בשאר ענינים) המצב הוא שרח"ל מעמידים בסכנת פקו"נ, היל"ת, עשיריות (ואינני רוצה לומר מספר גדול יותר של) יהודים - "תפתח הארץ לפניהם" בלשון ההלכה - תוך הבהרה שאולי בעתיד הרחוק, בזמן שלאח>"ז - ישארו ביחסים טובים עם "חסד לאומים חטאת".

כ. וא"כ, שימצאו רב אחד ויחיד שיחתום את שמו על פס"ד שמותר להעמיד בסכנה, רח"ל, מאות יהודים בהווה כדי להבטיח שבזמן שלאח"ז יהי' מעמד ומצב כזה שיעמדו ביחסים טובים עם "חסד לאומים", ושיאמר שכך אומרת "תורת אמת" - היפך ממה שכתוב בהל' שבת שצריך להבטיח אפילו "קש ותבן" מחשש "שמא תפתח הארץ לפניהם"!

אשר זה מדובר, כמובן, בנוגע ליהודים כאלו אשר הנהגתם בגלוי הינה ע"פ שו"ע - בהעלם ובפנימיות הנפש כל יהודי רוצה להתנהג ע"פ שו"ע, כפי שכותב הרמב"ם בארוכה - אבל אצלם זה גם בגלוי. אבל ישנם כאלו, מצד סיבות שונות ומשונות, אשר מתנהגים לפי החשבונות המקובלים בשכל העולם, בשכל הפשוט, ומתייעצים כיצד זה מתקבל אצל חכמי אומות-העולם וכיו"ב, "ותשועה ברוב יועץ" - וגם אצלם, הכלל הראשון בתכסיסי מלחמה, בתכסיסי שלום, שמוכרחים ללמוד מהעבר! והלימוד הראשון שישנו מן העבר - היא המלחמה האחרונה (והלואי שזו אכן תהי' המלחמה האחרונה בארץ הקודש, ובכל מקום בעולם).

ששם הלימוד הי' ברור, שכשמפחדים מלחץ ואיום שמחוץ לגבול ישראל, וכשנכנעים לאיום, וכשלא מתחשבים בדיעה האחידה של כל אנשי הצבא, וכשמוסרים את הנפט - מעמידים בסכנה בפועל את אנשי הצבא בישראל, וזו סכנה בפועל, ומגדילים את האפשרות למלחמה, היל"ת.

וכשלא מיישבים את הגבול, אזי - כלשון השו"ע - זה משאיר פירצה, ש"פירצה קוראת" - כפי שכתוב אח"כ - "לגנב", וכאן מדובר באופן הגרוע. ובפרט כאשר מכריזים ומודיעים שלאף יהודי לא יהי' תוקף ללכת להתיישב שם, אפילו להגן על הגבול, אשר אז צריך שזה ילך כסדר ושלא ברשיון!

- אתם רוצים שזה ילך כסדר?! תעשו ישיבה של אלו הצריכים להחליט בכך שידונו בענין, וע"פ ענינו ותוכנו ענינו - מבלי להתחשב בענינים צדדים - ותחליטו האם צריכים ליישב את הגבול או שמותר להשאיר גבול פרוץ. ואז - באם רק יחליטו שצריכים ליישב, אזי תיכף ומיד יישבו את כל הגבול, ואז יהי' זה מעשה בפועל, וקרוב לומר - מעשה שאין לחזור בו, כי יהי' כ"כ ברור שקיבלו החלטה שצריכים להגן על הגבול - מאחר שיהודה ושומרון שייכים ליהודים - ושיהודים יתיישבו שם עד שאכן יישבו את הגבול!

בדיבור - אומרים שמותר ליהודים להתיישב שם, ומיד אח"כ מוסיפים (ומקיימים זאת בפועל) שלא יתנו ליהודים להתיישב שם, אלא א"כ יקבלו רשיון ויהי' זה בסדר ותכנית, אשר ע"כ צריכים שתהי' ישיבה ו"ועדות", זמן, כסף והסכם עם כל הענינים אשר "ירחיק עדותו", "עדים בצפון" וכו'.

והצד השני רואה, שבדיבור אומרים כל מיני דיבורים טובים - בדיוק כפי שאמרו על אל-עריש ואבו-רודס, ועכשיו על הנפט עם כל התוקף ואח"כ מסרו את זה.

ויותר גרוע ממה שמסרו את זה, הוא: שעושים מכך שמחה והישג, ודואגים ש"שמחתי ושימחתי אחרים": רוצים לרמות יהודים שיש מה לשנות מכיון שאין זה נסיגה ונפילה רח"ל, אלא נצחון ונצחון דיפלומטי! מה פירושה של ברי' זו אינני יודע - אבל כך קראו לזה. מה זה מוסיף אינני יודע - והראי' שראו שבעבר זה לא נתן כלום, ולעומת זאת היכן שעמדו בתוקף - יצאו מכך עם מעשה בפועל.

כא. וכאמור, אע"פ שזוהי מחאת יחיד - אך היא במעמד כמה מישראל, וזה בודאי ישמע דרך הטלפון לכמה מקומות.

במילא הדבר הראשון שעושים לי, הוא: מאחר וישנם מלמדים שצריכים לקבל משכורת, וממילא צריכים להגיע לעזרה ותמיכות שונות - אזי פעלו שהמלמדים יקבלו בקשיים את המשכורת, או רק חלק מהמשכורת, בגלל שאני מוחה שלא ימסרו אף שעל לערבים.

זה הרי "יורד לחייו"! אשר "יורד לחייו של חבירו" הוא א' מהדברים החמורים שעליהם מדובר בשו"ע. ולא מתביישים - אע"פ שיודעים שידיעה זו תגיע לכאן - לקחת את הכסף שאפילו הבלתי-אוהב כבר הסכים שצריכים למסור, ונוסף לכך קראו לו וציוו עליו שיוריד מזה עוד יותר, אע"פ שיודעים לאן הכסף הולך.

- אינני זקוק, רח"ל, למתנת בשר-ודם שלהם, היל"ת, אבל המלמד שנמצא בארץ-הקודש זקוק לזה, במילא אין לי ברירה ואני מוכרח לבקש לזכות עוד יהודים (כפי שאני יפרש זאת) בענין שיחזיק את המלמד עם הראש-ישיבה שלומד עם יהודים תורה ביראת-שמים, ודואג שיגדל יהודי כזה שיש לו חיבת הארץ, חיבת התורה וחיבת הקב"ה וחיבת כל בני ישראל!

וביחד עם זה מחנכים אותו שלא צריכים לפחד מהגוי'שקייט ולא צריכים לוותר, וכאשר מגיע א' ואומר לו שתקבל כסף אבל אל תתנהג כפי שנראה לך - אומר הוא שהם שתי דברים שונים: פרנסה צריך לתת לו הקב"ה, והקב"ה זיכה יהודי שני שיהי' השליח, במילא הוא עושה אותו זה שיחלק את הקופה, אך לא, רח"ל, להוציא מהקופה כסף ששייך למלמד או לראש-ישיבה זה.

ויודעים את הטעם מדוע הוא מוציא את הכסף - בגלל שהם לא מסכימים עם זה שיושב על הכסא מאחר שהוא מנצל את הכסא כדי למסור ריבוי ילדים יהודיים לחינוך של היפך התורה, על-מנת לקבל ריבוי ילדים בחינוך הכשר.

לא שמים לב לכלל הנאמר במדרש אשר "כל המרחם על אכזרים סופו מתאכזר על רחמנים"; שזהו מה שאומרים שמותר למסור שטחים שיהודים כבשו במסירות נפש ע"י נס גלוי, ושהם מגינים על הארץ (היפך מפתיחת הארץ לפניהם) - אשר בכך הוא מרחם עליהם, וזה גורם לו להתאכזר על אלו שהתורה ציוותה לרחם עליהם.

וכאמור, מורידים מהם כסף לכתחילה: הראשון מחסיר ממנו כמה שיותר כסף, ומכיון שיש לו שייכות לזה שטוען שצריכים להתנהג באופן של "ואולך אתכם קוממיות" ולא לפתוח את ארץ ישראל לפניהם. לאחר מכן מגיע השני שקורא לו בחוץ ופוקד עליו לומר שהוא עדיין לא הפחית מספיק וצריכים להפחית עוד - אע"פ שהוא יודע שזה נוגע למלמד ולראש-ישיבה או למורה שלומדת עם הילדים תורת ה' עם אהבת ה' ויראת ה', ועם אהבת ישראל, עם כל הדברים שתורתינו מלמדת אותנו. ואע"פ שיודע עוד יותר, שאני בין-כה וכה לא יפחד בגלל זה, ובמילא גם בכך הוא לא יפעל - ומנין הוא יודע שאני לא יפחד - מכיון שאין זו הפעם הראשונה - אבל מעולם עוד לא הי' כ"כ בגלוי כפי שהי' בפעם האחרונה, ומעולם לא הי' קשור כ"כ אחד עם השני.

וכאמור לעיל: זה כולל גם את ירושלים העתיקה - א"א לסלף את הדין: אם זה ענין של פקו"נ שדוחה את כל התורה כולה - אזי זה חל גם על ירושלים העתיקה עם הכותל המערבי והר הבית ועם כל הדברים שנמצאים שם!

אשר זהו דבר ברור שאי אפשר להתווכח עליו!

והקשר הוא גלוי, עד כדי כך שיתכן שלפחות מחאה זו תועיל לענין זה: מכיון שסוכ"ס הרי הענין יתגלה, וידעו מי עשה את השלב הראשון, והשלב השני, והשלב השלישי - יהי' סוכ"ס ה"ישמעו ויראו".

ומכאן ולהבא תהי' הנהגה אחרת, שאז יהי' למלמד ולראש-ישיבה (אמנם לא בהרחבה, אך עכ"פ) יותר ממה שיש להם כעת.

או - אם לא תהי' להם הזכות לכך - הקב"ה ימצא גבאים אחרים שעל ידם הן יקבלו את פרנסתם. ח"ו שהקב"ה ישאיר את פרנסתם בידי אלו שרוצים לנצל זאת לענינים האמורים לעיל.

וכאמור, הנני מדגיש שוב: לא הזכרתי שמות ומפלגות, אך אח"כ ישנם כאלו שיאמרו - מאיזה כוונה שתהי' - שרמזתי על זה, והתכוונתי לפלוני, אזי ישנו מעשה מהצמח-צדק, שאמר על עצמו שהוא כמו "עושה כובעים", שעושה לכל כובע מידה מסויימת ותולה אותו על המסמר, ולאחר מכן, כשמגיע פלוני ומודד כובעים שונים ומוצא סו"ס את הכובע שנעשה לפי מידת ראשו - אזי הוא קונה את הכובע הזה. וסיים הצ"צ: ואכן אליו אני מתכוון!

למי אני מתכוון - אין זה נוגע. אילו הייתי רוצה לגלות - לא הייתי זקוק שיעשו לי טובה, והחכם הגדול ו"חכמי ליזשאנקע" יפרשו את כוונתי ויאמרו שלזה אני מתכוון ולזה אני מרמז -

אני מוחל על "הטובות", והם בפירוש היפך כוונתי: אילו הייתי רוצה לפרש - הייתי אומר את שמו של האיש שעליו דברתי.

כב. ובנוגע לעניננו: מה שנוגע הוא לא מי שיורד לחיי חבירו וכו' - כעת מדברים על ענין כללי, כאמור לעיל, ש"ביום אידיהם" (ביום השישי) מסרו - מתוך בזיון הכי גדול - את המקום שלפני זמן טענו שהיו-לא-תהי' "וישארו שם לעד ולעולמי עולמים" ויתיישבו שם.

ולאחמ"כ, "בחודש השלישי . . ביום הזה באו מדבר סיני", ר"ח סיון - נוסעים מתוך הילולא וחינגא מקצה הארץ ועד קצהו ומצווים לשמוח ולקדם בברכה - אמנם כתוב "אל תתגרה בגוי קטן" ועאכו"כ ב"גוי גדול", ומה ששייך לתכסיסי פוליטיקה ותכסיסי גינוני מלכות, עם הטקס וכו' - הכל טוב ויפה, אבל אסור לרמות חולה ולומר לו שמחלתו היא סימן של בריאות, מכיון שאז הוא לא יחפש רופאים, כי רימו אותו שזה בריאותו!

ועושים זאת באופן של "אכלתי ואוכל עוד"!

וכאמור, יודעים מהו בטחון, שזהו ענין שבו אנשי-הצבא הם המומחים היחידים! בפרט לאחר ה"מעשה בפועל" - "מעשה רב" - שהי' לאחר מלחמת יום-הכיפורים!

כג. עד"ז יודעים שבנוגע לפס"ד בתורה צריכים לשאול מי שאינו משוחד, לא אצל זה שמחלק את הכסף - לא הוא זה שיהי' נאמן לספר ולתאר על מה מתייחסת השאלה, מכיון שאת השאלה באופן כזה שהי' תהי' בדיוק הפוך מהמציאות, שבמילא ההלכה והפס"ד שיתקבלו הינם היפך המציאות.

ולאחמ"כ הוא אומר שכך היתה המציאות. כפי שהוא בנדו"ד:

תיארו את המצב ואמרו שמצד פקו"נ צריכים למסור את יהודה ושומרון, ועכ"פ חלקים מיהודה ושומרון, וכאמור - כתוצאה מזה - גם חלקים משאר חלקי ארץ-ישראל, ואדרבה - זהו הפיקוח-נפש שדוחה את כל התורה כולה,

היפך מכפי שהמצב בפועל: שהפיקוח-נפש בהווה הוא (כפי שראו במלחמת יוהכ"פ, שזה "מעשה רב"), והכל מודים בזה - אין בזה מחלוקת בין המדינאים ואנשי-הצבא וכו' - רואים דבר ברור וגלוי שמצד פיקוח-נפש - אף-על-פי שאין מלך ואף-על-פי שאין סנהדרין ואף-על-פי שאין סמכויות של מלך ושל סנהדרין ושל כלל ישראל כולו - ישנו חיוב על כל יהודי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", עד שישנו דין "אל תעמוד במקום סכנה" - אפילו סכנה הכי קלה, עם כל הפרטים שבדבר כפי שמצויין בדינים שבשולחן ערוך.

במילא, כאשר נמצא לא יותר מאשר יהודי אחד, או שנמצא קיבוץ, וקיבוץ גדול כן-ירבו - יש עליהם חיוב להגן על-פי החשבונות של דרכי הטבע, ועל-ידי אנשים שיכולים להגן ושיודעים כיצד להגן גם בדרך הטבע,

ואזי - כשישנו ה"מלאכתך אשר תעשה" בשלימות וכדבעי - נעשה זה הכלי ל"וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה" - אפילו עשי' קלה: שרק נוגעים בנשק ורק כדי להראות לזה שתובע "תבן וקש" ואומר שאחר-כך הוא ישוב על עקבותיו - שיעמדו על כך,

ואומרים לו גם את הטעם (זה כבר נדפס, ואין זה סוד אצל אף אחד, גם לא לאומות-העולם) - שזה יפתח את הארץ לפניהם, שהוא יודע שזה הטעם האמיתי שלו, שלא לגלות זאת מצד "אל תפתח פה" - זה הטעם שלו!

אשר לצערינו עשו הכל שיראה שטעם זה מצליח מכיון שהויתור הראשון הביא לויתור שני ולויתור שלישי עד למעמד ומצב שעומדים כעת.

ורחמנא ליצלן הי'-לא-תהי' ה"עוצו עצה" שהתייעצו מכאן ולהבא, הוא: מה עוד לקחת בשלב ראשון שלאחרי מוצאי-שבת, ומה מכינים לשלב שני וכו' וכו' - שאין כאן המקום להאריך בזה ולצער בזה, ובפרט מצד "אל תפתח פה".

ויהי רצון, שהמחאה תועיל שעל-כל-פנים יצאו ידי-חובה בענינים של הנסיגה והנפילה שהיו עד עתה, שזה יכריח - מכיון ש"מצוה גוררת מצוה" - שיתחילו לתקן גם את הנסיגות והנפילות שעשו עד עתה.

וכמדובר כמה פעמים: ישנם אנשים הרוצים לרמות שזהו כבר אבוד, במילא מה יכולים לעשות? - להוי ידוע: שחיים בעולם כזה שאין בו שום דבר אבוד!

ועד שגם בענינים גשמיים: כשיעמדו בתוקף - יקבלו בחזרה את מה ששייך ליהודים על-פי תורה, ויקבלו זאת ברדכי נועם ובדרכי שלום, ובדרכים ואופנים המותרים בזמן הגלות, אשר אז "אין מלך בישראל" ואין סנהדרין בישראל עם כל הפרטים, אבל ישנם דרכים של "שבעה טובי העיר" עם הפסקי-דינים שבשולחן ערוך - ש"התורה הזו לא תהא מוחלפת" בין בחוץ-לארץ ובין בארץ ישראל.

וזו תהי' ההכנה הקרובה "שתהיו עמלים בתורה", ובפרט כמדובר לעיל שיתחילו מיד מהתוועדות זו לפעול שיהי' "עמלים בתורה" כל אחד בנוגע לעצמו,

ובפרט בנוגע לילדים שאז "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז גו' להשבית אויב ומתנקם" - שיהי' זה "להשבית" שזה יעשה ביטול שלא יצטרכו כלל להגיע לידי ענינים בלתי-רצויים, ויהי' מספיק בכך שיש נשק - ולא יצטרכו להשתמש אתו,

ויהי' "ונתתי שלום בארץ" - הקודש, "ונתתי שלום" בכל מקום שיהודים נמצאים, בכל מושבותיהם, בתכלית השלום שיכול להיות בימי הגלות שגם אז "ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם" אשר זה הי' כאשר היהודים היו עדיין במצרים, כשפרעה הי' בתוקפו, ואזי תהי' זו הכנה קרובה כפי שהי' אז אשר מיד כמה ימים לאחרי-זה הי' "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", ו"כימי צאתך מארץ מצרים - אראנו נפלאות", בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

להשיג הספר "קראתי ואין עונה" להדפסה   תגובות  

מוגש ע"י מערכת "השיחה היומית"   Brought to you by "The Daily Sicha"   WWW.SICHOS.COM