ב"ה
שיחות מכבוד קדושת אדמו"ר מליובאוויטש
בענין שלימות הארץ

מוגש ע"י מערכת "השיחה היומית"   Brought to you by "The Daily Sicha"   WWW.SICHOS.COM

להדפסה  תגובות  

 
י"ג תמוז תשל"ט

 

תוכן השיחה

‏"שלום" ישנו כשיש שני צדדים, אך ב"שלום" עם מצרים, יש רק צד אחד שנותן ונותן ללא הרף, ואילו הצד ‏שכנגד אינו נותן מאומה! * על הטעות שהיתה במלחמת-יום-הכיפורים — חוזרים גם עתה — שאז אמרו ‏אנשי הבטחון, שיש לגייס את כל אנשי המילואים, כיון שעומדת לפרוץ מלחמה — אך ה"פחדנים" — "ירא ‏ורך הלבב" — פחדו מהגוי, וראו את התוצאות המרות מכך! * אותם אלה שבכ"ז ניסו למחות על החזרת ‏הנפט וכו' — הושתקו או הורדו מכסאותיהם * שלשה פעמים ברציפות ראו שדרך זו אינה מובילה לשלום ‏‏— ובכ"ז הולכים כעת בדרך זו! * רב שמחכה שישאלו אותו בנוגע לשלימות הארץ הרי — "הנשאל הרי זה ‏מגונה" — אלא הרב צריך לצאת בפסק-דין ברור עוד קודם ששואלים אותו!! * בפיקוח-נפש אסור לשתוק. ‏כשם שא"א להיות כ"חגבים" בנוגע לגויים, כך א"א להיות כ"חגבים" כשצריכים לפסוק פס"ד בנוגע לפיקוח-‏נפש!!‏


האזן לשיחה

א. כאשר מתחילים לטעון, שהקב"ה הקל על הנסיון והראה שכבר שלוש פעמים ניסו לילך בדרך זו - להכנע ללחצים, ולאחרי כל פעם הלחץ הביא עוד לחץ גדול יותר, והוצרכו לוותר; כאמור לעיל ש"מצוה גוררת מצוה", והיפך המצוה גוררת היפך מצוה שני' - לא מתחשבים אפילו עם שכל הפשוט ועם מה שרואים בעיני בשר לאן הגיעו ע"י הנהגה זו, וממשיכים הלאה לקפוץ אל האש, היל"ת.

מכיון שזה קשור בפיקוח-נפש של כמה-וכמה מבני ישראל, הקב"ה לא יאפשר זאת, שימסרו את-זה, ויפתחו ח"ו את הארץ לפניהם, ר"ל.

אלא שכאן מגיע ה"קלוגינער" ומתחיל להתווכח: היתכן? הרי ישנה "דעת הרבים", ודעת הרבים צועקת שזה ענין של שלום!

הרי זוהי הצעקה שאיזה מין שלום זה?! "שלום" פירושו שיש כאן שני צדדים, ושני הצדדים עושים שלום ביניהם.

אך כאשר צד אחד הוא המושל ושולט, הדורש ומקבל, והצד השני מאבד לגמרי את הדיעה, [וזה רק שאלה של זמן: ביום ראשון הוא מוסר חלק אחד, וביום שני - ענין שני, וביום שלישי - ענין שלישי], הוא רק נותן ומציית ואין לו כלל דעה, הדעה היחידה שיש לו - שמרשים לו למחות בדיבור לשעה-קלה עד שתגיע הישיבה השני', והיא תפעל לחץ ויוותרו עוד קצת - באופן כזה אין שלום כלל בין שתי צדדים, אלא זהו צד אחד שלוקח וצד שני שממנו לוקחים.

ולאן לקיחות אלו מובילות - אין צורך לחפש ענינים מוסתרים, ולדעת ולשער מה הצד השני חושב במחשבות - לכל אחד מהצד השני ישנו "דובר" (כפי שזה נקרא היום) שאומר בגלוי את מה שהצד שלו חושב. אלא מה, חושב הוא: לשם-מה הוא צריך להיות דובר כאשר הוא יכול לקבל את כל הענינים ללא מלחמות וללא טרחות, וזורקים לו את-זה לתוך הידיים, במילא חוסך הוא את כל הטירחא של "ישא גוי אל גוי חרב" - להתכונן למלחמה - הוא יכול לקבל זאת ללא מלחמה.

וכפי שרואים זאת בפועל, וזה כלל אינו פלא מדוע ניצחו בכל המלחמות - מכיון שבשעת מלחמה מאבדים את הפחד מהלא-יהודים! כל הענין שהוא לוחם זה בגלל שהוא איבד את הפחד; כאשר הוא "ירא ורך הלבב" אזי "ילך וישוב לביתו" מכיון שאז ברכיו כושלות עם כל הסימנים שהגמ' מונה בסוטה,

אבל כאשר מתנהלת מלחמה - כיון שלא היתה ברירה אלא לנהל מלחמה - אזי עמדו במעמד ומצב של "ואנחנו בשם ה' אלקינו (נדגול ו) נזכיר" [בכל הלשונות המוזכרים שם], ואבד הפחד מעמי הארץ, ואז קויים מיד ש"ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך" - ולא רק "להצילך", אלא גם "ולתת אויבך לפניך", שלכן אין זה פלא שבכל המלחמות, אפילו במלחמה שהחלה אחרי המחדל הכי מבהיל - שמלחמה זו נקראת ע"ש היום הקדוש, מכיון שהחלה ביום הכיפורים - היה נצחון מלא של היהודים.

ב. ועכשיו כבר התפרסם מה הי' אז: כמה ימים ושבועות קודם המלחמה הגיעו ידיעות שהצד השני עורך גיוס כללי, ובכ"ז לא אישרו לגייס את אלו שמגינים על ארץ ישראל, עד כדי-כך שבערב יוהכ"פ היתה ידיעה ברורה שבאם לא ירתיעו אותם המלחמה תחל ביוהכ"פ.

עשו אסיפה ביום הקדוש, והיתה אז עדות מהמומחים לאותו ענין שאמרו בפירוש שאם רוצים למנוע את המלחמה ולחסוך [ר"ל] בקרבנות, הדרך היחידה היא שיגייסו מיד ויודיעו על-כך, בלי להתחשב באלו שהם "הירא ורך הלבב" [שמדוע הם כאלה, מכיון שיש להם פחד בגופם ובנפשם מהגוי שבקרבם ("פַאר גוי'שקייט") ובמילא יש להם פחד גם מהגויים]. והמסקנא מהאסיפה היתה: לא רק שלא לגייס, אלא גם להודיע שלא מגייסים, כדי שיהי' להם שם טוב.

טענו בשעת מעשה: הרי זה יעלה לנו בקרבנות רבים, מכיון שאי-אפשר שתהיה מלחמה ללא קרבנות (חוץ מהמלחמה של משה רבינו שאז נאמר "ולא נפקד ממנו איש", שיותר לא היו מלחמות באופן כזה עד ביאת משיח צדקנו) - אך טענה זו לא הועילה, ויודעים מי הצביע בעד אי-גיוס, ובאסיפה זו גופא גבו עדות מאנשי-הצבא שאמרו, שמפני מצב הבטחון מוכרחים לגייס, באם רוצים לחסוך קרבנות!

עשו ההיפך מפסק-דין שבשולחן ערוך, שפוסק שבכזה מעמד ומצב מוכרחים לציית לאנשי הבטחון [כשהם מדברים מצד הענין של הבטחון, ולא כפי שהם סיימו אח"כ שבאם פלונית בת פלונית תגיד מצד טעמים מדיניים לא לגייס, הוא יסכים איתה, משום שאז הוא מפסיק להיות איש בטחון, והוא נהיה "מדינאי" שאין לו שום דעה בענינים של פיקוח-נפש הקשורים בבטחון], ולאחמ"כ עשו כפסק המדינאים, ומלחמה זו גבתה קרבנות [ר"ל] - יותר ממה שהיו בכל המלחמות עד למלחמת יוהכ"פ!!!

ולאחר שהענין התפרסם ונדפס - חוזר שוב אותו מעמד ומצב היל"ת, כפי שזה עכשיו: אנשי הבטחון אומרים דבר ברור, שאם לא יעמדו בתקיפות, ולא יעמדו על-כך שלא ימסרו שטחים במקום זה ובמקום שני ובמקום שלישי, וכן את השטחים שלוקחים מהם "נפט" וכיוצא-בזה - להוי ידוע שמעמידים בסכנת פיקוח-נפש, היל"ת, כמה-וכמה מבני ובנות ישראל!

ואמרו זאת פעם פעמיים, וכמה פעמים!

אזי חלק מהם הורידו מהכסאות - שזו גם "חכמה" שהיתה במלחמת יוהכ"פ, שישנם אנשים שבדידם הוה עובדא שהם היו מאלה שהזהירו שאם לא יגייסו תהי' מלחמה, ואסור לאפשר זאת - אזי העבירו אותם ממשרותיהם ושלחו אותם, וזו היתה החכמה כדי שלא תשמע קול מחאה.

ג. ועל-דרך-זה עושים גם עכשיו (יכולים כבר לספר על-כך, מכיון שהם התחכמו ולא נתנו להדפיס את-זה בארץ הקודש, אבל כעת המעמד ומצב הוא שחיים בעולם פתוח והדפיסו את-זה בכל המקומות והמדינות עד שהגיעה הידיעה הזו גם לארץ הקודש): אלו שמוחים ואומרים שאסור למכור את הנפט (עכ"פ "מאי דהוה הוה") ואסור למסור שטחים, אז חלק מהם הוזהרו - והאזהרה הועילה והם שותקים! וחלק מהם הוזהרו - והאזהרה לא הועילה, אזי הורידו אותם מכסאותיהם, עכ"פ "נפל מדרגי'", שכעת הם לא באותה חשיבות שהיו, כמדובר לעיל.

והולכים ומרמים את-עצמם (שבמילא אחר-כך יכולים לרמות את השני) שעי"ז שיתנו, ללא שום דעה, רק יכנעו ללחץ, אלא שמתחננים שזה יהיה לאט לאט, "קמעא קמעא", לא הכל בבת-אחת, אבל שום דבר לא סגור ויכולים לדון על הכל - אפילו על הדברים שיום קודם טענו שהם בבחי' "יהרג ואל יעבור" - ובתורתם שלהם - עתה זה כבר נהיה ענין שמוותרים עליו, או עכ"פ חלק מזה שעדיין לא נמסר ועדיין יכולים לנהל עליו משא-ומתן.

וראו זאת קודם בנוגע לסיני ואחר-כך בנוגע לנפט ואחר-כך בנוגע לאש"ף, ולא יודעים לאן יגיעו הלאה רחמנא ליצלן. וממשיכים באותה שיטה אפילו כשרואים - כמדובר לעיל שכדי שהנסיון יהיה יותר קל מראים מלמעלה בעיני בשר בזעיר אנפין - ב"פורמט" קטן לאן מובילה הנהגה זו: שרואים שיש מרד בפועל נגד הממשלה, המשטרה והצבא, באותם שטחים שנמצאים שם, לכאורה, עם כל התוקף - ישנו מרד בפועל,

אלא שבינתיים זה בא מיחידים שיושבים למעלה, שבתחילה חשבו לנהל נגדם משפט, אך לאחר מכן פחדו וביטלו את המשפט עם סיבה שונה ומשונה, בחשבם שמכיון שזה לא יודפס בעיתונים לא ידעו מהי הסיבה האמיתית, שהסיבה האמיתית היא: הלחץ מחו"ל.

ואין להם את התוקף לומר לעצמם שכל לחץ מזמין לחץ נוסף, ושלא זוהי (הכניעה ללחץ) הדרך הנכונה שעל ידה שישארו שני צדדים, או אפי' שני "צדדים" - שאחד לוקח ואחד נותן, אלא זו דרך - ר"ל היל"ת - שהצד השני מכריז עליה בפירוש (מלחמה).

ד. וכאמור, משחקים עם ענין של פיקוח-נפש! רוצים ללכת בשיטה שנוסתה כבר שלוש פעמים ויותר, ובכל פעם בפני-עצמו היו תוצאות של נסיגה אחר נסיגה, ובלשון פתוחה - נפילה אחר נפילה.

ואף-על-פי-כן מתעקשים להתנהג גם הלאה בשיטה זו, ומשלים את-עצמם שזו הדרך שמובילה לשלום, מבלי לראות את הכיוון היחידי שאליו יכולה להוביל דרך זו.

ואלו שמחליטים - מחליטים באותו כיוון (מאז הנצחון שהקב"ה נתן למעלה מדרך הטבע), מבלי הבט על-כך שעשו היפך תורתו, שמעו ל"מדינאים" - לא לאלו שטענו ש"פיקוח-נפש דוחה הכל", אפילו את הפחד מפני גוי כביכול ומ"הגוי אשר בקרבך", גם את-זה פקו"נ דוחה,

הנה מבלי הבט על-כך שעשו היפך רצונו - הקב"ה נתן ברחמיו וחסדיו נצחון גדול,

ומאז הנצחון הגדול הולכים בכיוון אחד, שמזמן לזמן מוסרים עוד שטח ועוד ענין, עוד חשיבות ועוד מעמד ומצב בין הגויים, בין השבעים זאבים, עם כל ההוכחות המצערות שאין כאן המקום להרחיב הביאור עליהם, מספיק כבר הצער בענינים שהזכירו, וכולם יודעים מה שנדפס שם - לאן הובילה ההבטחה שסמכו על "חסד לאומים חטאת", שזה הי' קשור בקיום ציווי התורה שכשמגיעים לפיקוח-נפש חיוב ברור הוא ש"פיקוח-נפש דוחה הכל" - "אל תתגרה" או "כן תתגרה" ההיפך מזה.

ובפרט שזה (הלחץ) רק "קול עלה נדף", מכיון שהם זקוקים יותר לארץ ישראל ולדרים בה מאשר הם זקוקים לאויביה.

ורואים, שאלו שנעמדים בתוקף על דבר של מה-בכך בוושינגטון או בלונדון (וכיוצא-בזה) - מוותרים להם שמה, אבל כאשר נשארים באותה הנהגה המדוברת לעיל (להכנע ללחץ), והעיקר - שעושים מעשה בפועל, מוסרים בפועל וכמדובר כמה פעמים, שמדברים בדיבור וחותמים על פיסות נייר, ואחר-כך עושים סעודה ורוקדים ברחובות, ואלו שמהדרים אומרים "וגילו ברעדה" על ריקוד זה, זהו ריקוד שצריך להיות גם ברעדה - רואים לאן זה הוביל.

והלוואי שיהי' מספיק הענין כפי שהי' עד עתה, ושיגיעו ל"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" - שינהגו על-פי פסק-דין ברור בשולחן ערוך שאסור לפתוח את הארץ לפניהם, אפילו כשהם אומרים שהם רוצים לקחת רק "תבן וקש" - מכיון שזה נמצא על הגבול, וכמדובר כמה פעמים בארוכה.

שזו הדרך ל"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", ולא יצטרכו להגיע לכל ענינים אלו ולכל הענינים שהם היפך השכל כמדובר, ואין להאריך בדבר המצער.

ה. ישנם הטוענים: מה הענין לצעוק ולמחות כאשר לא רוצים לציית ועל-אחת-כמה-וכמה שלא שואלים, שלכן, טוענים הם, שאף-על-פי שזה דין ברור בשולחן ערוך, אבל מכיון שלא שואלים אותו (ואפילו באם ישאלו אותו מי יודע האם יצייתו) - א"כ מדוע צריך הוא להדחף בראש קר בנושא חם?

והמענה ע"כ הוא, שכאשר מדובר אודות פיקוח-נפש - הדין הוא (כפי שנפסק בהל' שבת), ש"הנשאל מגונה" (וכל הפרטים), כפי שנתבאר שם הטעם: שכיצד יתכן מצב שיחכו עד שיבואו לשאול?! אלו שיודעים את הפסק-דין, ויודעים שמדובר על פיקוח-נפש, אסור להם לחכות עד שיבואו לשאול אותם, אלא הם מוכרחים להכריז ולפרסם את הפסק-דין, ולפרסם אותו "גלוי לעין כל", ובפרסום המתאים, שידעו את הפסק-דין הברור הגלוי והמפורש: שצריכים לעמוד עם כל הנשק!

ואז ישנה ההבטחה (באם צריכים להבטחה, שהרי על קיום של פסק-דין לא צריכים שום הבטחה - צריכים לקיים את הפסק מכיון שכך אמר הקב"ה - אבל על-זה יש גם הבטחה) כפי שנאמר הלשון "הבא להורגך השכם להורגו", וכפי שרואים זאת בפועל שכאשר ישנו ה"השכם" לא צריכים להגיע "להרגו" בפועל, כיון שזה מטיל אימה ופחד, ומלכתחילה לא מגיעים למלחמה. ואז יש בידינו את כל השטחים עם כל הענינים שבתוך השטחים, ויש לנו את ה"שלום כאן הכל כאן", כפי שכתוב שם.

ו. היכן מצינו ראיה שכאשר ישנו אחד שצועק וכולם מסביב שותקים או שעכ"פ ישנם מיעוטא דמיעוטא שצועקים [שהרי אפי' לדעת ר' מאיר אין להתחשב במיעוטא דמיעוטא] - שזה עוזר? מצינו זאת בפרשתינו, שאנו רואים בה דבר מאוד נפלא:

הנה, בעת האירוע דהמרגלים המסופר בפ' שלח היו מיעוטא דמיעוטא, וכל העדה יחד עם המרגלים, להוציא מכלב ויהושע ומשה רבינו, צעקו כולם פה-אחד שזה ענין של "ערים גדולות ובצורות", שזה ענין ד"אנשי מדות" ושזה ענין ש"ונהי בעינינו כחגבים" [זהו מה שהם פסקו על עצמם].

והנה, בפרשתנו מסופר שצריכים לדעת אשר בעת מעשה היו כאלו (הנשים) שחיבבו את הארץ, והם לא הסתפקו באמרם שצריכים לילך לשם, "עלה נעלה וירשנו אותה", כפי שכלב ויהושע אמרו - אלא הם טוב תבעו: "תנה לנו אחוזה", אנו רוצים לעשות מהארץ שתהי' ארץ הקודש, ענין של נחלה ואחוזה, שנפעל הענין ד"ירושה שאין לה הפסק", שנפעל שללא הפסק היא במצב אשר "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". [נאום זה (תביעת נשי ישראל) מסופר בפרשת פנחס, אבל כאמור לעיל (בהתוועדות), מדרשי חז"ל המובאים בפרש"י על התורה מסבירים שהם היו בעת האירוע דהמרגלים (כולל גם טענת המרגלים ש"ונהי בעינינו כחגבים"), ונגד טענת המרגלים - הם לא טענו שבני-ישראל הם יותר בכמות מהשבעה עממין שבארץ כנען, אלא אמרו להם שידעו ש"ה' אתנו" ולכן "סר צילם מעליהם" ו"עלה נעלה וירשנו אותה",

כאשר יהודי רוצה שארץ-ישראל תהי' שלו, ורוצה א"ז בגלל שזו "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" והוא אומר את>-זה בגלוי, והעיקר, שמתנהג כן בפועל ש"המעשה הוא העיקר" - אזי נפעל הענין ד"חיו מן האנשים ההם", כמדובר לעיל בארוכה, שסוכ"ס גם המרגלים יש להם חלק לעוה"ב, אבל זה בא בזכותם של המתנהגים באופן זה וע"י פעולתם וע"י פעולת המס"נ, כהנהגתו של בעל המאסר והגאולה, כמדובר לעיל, וגם ע"י הפעולה (כידוע פתגם הצמח-צדק שיהודי צריך) "לעשות כאן ארץ-ישראל", היכן שהוא נמצא.

וזה נעשה הכנה קרובה לכבוש את ארץ ישראל בשלימותה - מכיון שהולכים עם שלימות התורה, ושלימות התורה תובעת שלא ימסרו אף שעל ואף טפח שיכול לפתוח, ר"ל, את הארץ לפניהם. ואז זה פועל (כמדובר לעיל) שיש בידינו ארץ ישראל לגבולותיה, מתוך שמחה וטוב לבב.

ונהי' "ונתתי שלום בארץ", מכיון ש"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ונהי' "ושכבתם ואין מחריד" שזה קשור עם "ואולך אתכם קוממיות".

שזהו הענין האמיתי של חיבת הארץ - ולא שמרצים נאום יפה, ואח"כ, בו-ביום או למחרת, לוקח חלק מא"י ומוסרים אותו לאינם יהודים, היפך הדין של תורת ישראל, וזה למרות שהוא ענין דפקו"נ, שזוהי הלכה ברורה בהל' פיקוח-נפש, ואין לזה כל שייכות ל"לא תחנם" ולביאת משיח, וכך הוא הדין אפילו בחו"ל!

וכאמור לעיל, שבפיקוח-נפש אסור לאף אחד לשתוק - מכיון ש"הנשאל מגונה ושופך דמים" וכו' כמבואר בירושלמי ומובא בשולחן ערוך ובאחרונים לפסק-דין בפועל לימינו אלה, בכל מקום, בין בחו"ל ובין בארץ-ישראל,

ובמילא, דבר ברור הוא שכשם שלא יכולים לומר "ונהי בעינינו כחגבים" כשמדובר בין יהודים לאינם-יהודים, כך אסור לומר "ונהי בעינינו כחגבים" כאשר צריכים להתנהג על-פי שולחן ערוך [ומתאים לזה לעשות כפי שהמומחים - אנשי-הבטחון - אומרים], ובין ההנהגה (כפי שהם מסיימים) שאם ה"מדינאים" יאמרו ההיפך, הם יעשו כפי שציוום, לציית להם על חשבון פיקוח-נפש של השני, היל"ת!

גם בזה אסור להתנהג באופן של "ונהי בעינינו כחגבים" לגבי אלו שלא רוצים לנהוג על-פי שולחן ערוך - מכיון הרי ש"ה' אתנו", ו"דבר ה' זו הלכה" - כך פוסק השולחן ערוך, אז ודאי ש"דבר אלוקינו יקום לעד", שהתורה תנצח. כפי שנאמר בירושלמי עה"פ "לאל גומר עלי", שאפילו אם צריכים לשנות את מציאות העולם, מה שכבר ישנו במציאות - אזי כשרב פוסק על-פי שולחן ערוך, המציאות בעולם משתנית, כמבואר, עד כפי שזה בהלכה למעשה בפועל.

ז. תקותי חזקה שיאבדו את הפחד שמחזיקים עצמם "כחגבים", והפחד לומר הלכה פסוקה, והמורא שיש להם, עד-כדי-כך - שאע"פ שיודעים שרוצים לפתוח את הגבולות, ופותחים את הגבולות, ומהנסיעות לשם וחזור תהי' התבוללות, רח"ל, שאז צריך את האזהרה של "המבדיל בין ישראל לעמים" - חוק "מיהו יהודי" - בכ"ז לא מניחים לדבר על-כך מכיון שהם יודעים שהם האשמים - עכ"פ הם הסכימו - לפתוח את הגבולות, ובתנועה של קירוב הלבבות. וכמדובר, לא בתנועה של שתי שותפים שווים אלא בתנועה של כאלו שנכנעים ללחצים (וזה חודר גם למוח), שמזה יכולים לעמוד על התוצאות שיהיו מזה.

עכ"פ עכשיו ודאי צריכים להזהיר על הענין של "מיהו יהודי", שלא מאפשרים גם לזה לעלות על סדר-היום, וגם זאת עושים מצד ענינם - שעי"ז הישיבה תקבל עוד כמה לירות על חשבון פקו"נ, על חשבון התבוללות, רח"ל היל"ת.

שכל זה בא מההנחה הפסולה של "ונהי בעינינו כחגבים", שטוענים: מה יכול לפעול יהודי שיצעק בשם השו"ע שכך הוא הפס"ד כאשר "אכשור דרא" (בתמיה), ובלשון הידוע של התשובות "שאין בנו כח להעמיד הדת על תלם" - שכל אלו הם טעמים, והובאו להלכה, כשלא מדובר בפיקוח-נפש, וכשלא מדובר על (כלשונו של הרוגוצ'ובר) "פעולה נמשכת", וכפי שהרוגוצ'ובר מסביר בארוכה גם בליקוטים על פ' פנחס, ש"הבא על הנכרית" זה "פעולה נמשכת", והיא מהרסת, רח"ל, את עם ישראל, כפי שמאריך ומביא גם מהרמב"ם בנוגע ל"בעל בת אל נכר".

שבגדר "(הבא על) הנכרית" כלול גם גיור שלא כהלכה, ואדרבה, במכ"ש וק"ו: כשלא הי' הגיור שלא כהלכה - היתה עדיין תקוה שאולי במשך הזמן, או שהם יפרדו או שהוא יגייר אותה, עכ"פ בגיור שכשר בדיעבד; אבל כשיש גיור שלא כהלכה ו"נהי בעינינו כחגבים" - עומדים מסביב ושותקים עם כל הסברות שונות ומשונות - אז זה נעשה "פעולה נמשכת", רח"ל, של אלו שנגדם נלחם פנחס, וכן לאח"ז עם כל הפרטים, ובפרט כפי שזה כבר נדפס, ואכ"מ להאריך בזה.

ויהי רצון, שילמדו עכ"פ מה"נשים כשרות שבישראל" שהן "מחבבות את הארץ" - שהן היו הראשונות במתן-תורה: "כה תאמר לבית יעקב - אלו הנשים" - ומחבבות את השו"ע, ואומרות שהוא "כוחנו וחיותינו", ההיפך מ"ונהי בעינינו כחגבים", והם כבשו את חברון עם כל הפרטים שבדבר, שאכ"מ להאריך בזה.

ובקרוב ממש נראה בעיני בשר כיצד "ודבר אלקינו יקום לעד" ו"דידן נצח", ובדרכי נועם ובדרכי שלום, "וישבתם לבטח בארצכם" "ושכבתם ואין מחריד" "ונתתי שלום בארץ" "ואולך אתכם קוממיות" - בקומה זקופה".

וזה קשור (ובא בהמשך) ל"בחוקותי" - "שתהיו עמלים בתורה", שהוא מתייגע לדעת מה התורה אומרת; לא שהוא מכריח (או רוצה להכריח) את אלו שלומדים תורה שיאמרו כפי שנראה לו, כדי שהוא יקח כמה לירות עבור הישיבה, ויוותר על פקו"נ של ישראל, וכו"כ ענינים של שלימות התורה ושלימות העם ושלימות הארץ - שהיה-לא-תהיה!

"ודבר אלוקינו יקום לעד" ובדרכי נועם ובדרכי שלום, ו"יערה עליהם רוח ממרום" על הנצחון הגמור של התורה והנצחון הגמור של היהודים, והנצחון הגמור של היהדות בקרוב ממש לעיני בשר, ובלשון הרמב"ם: "הבטיחה תורה" - שתקויים ההבטחה - ש"ישראל עושין תשובה ומיד הם נגאלים", במהרה בימינו ממש.

להשיג הספר "קראתי ואין עונה" להדפסה   תגובות  

מוגש ע"י מערכת "השיחה היומית"   Brought to you by "The Daily Sicha"   WWW.SICHOS.COM