ב"ה
שיחות מכבוד קדושת אדמו"ר מליובאוויטש
בענין שלימות הארץ

מוגש ע"י מערכת "השיחה היומית"   Brought to you by "The Daily Sicha"   WWW.SICHOS.COM

להדפסה  תגובות  

 
י"ט כסלו תשמ"ג

 

תוכן השיחה

אפי' שנמצאים בגלות וזקוקים לעזרת אומות-העולם, מ"מ ההתנהגות כלפיהם צריכה להיות בתוקף, שזה ‏רק מסייע לבני ישראל * ואעפ"כ, מפני הפחד ה"מדומיין" מהגויים, לא מסיימים את הפעולה ד"שלום ‏הגליל", שזה גרם לקרבנות רבים כבמלחמת יום-הכיפורים * הצרה היא שאותם אנשים ספורים שיכולים ‏לפעול בענין, יושבים ושותקים!! * ואותם אלה גם מסרו שטחים לערבים בהסכמי "קעמפ-דייוויד", וכעת ‏משתיקים כל הסיפורים אודות פיגועים וכדו', כדי שלא יראו בכשלונם! * צריכים לחזק הן החייל העומד על ‏משמרתו, והן הבחור שלומד בישיבה ששניהם מגינים על בטחון ארץ ישראל * רק כשיעמדו "בקומה ‏זקופה" יוכלו לבוא לידי שלום אמיתי, שאפי' "חרב של שלום" לא תעבור בארצכם!‏


האזן לשיחה

א. הבנת היסוד האמור מביאה עמה שינוי גם בגישה אל עזרת אומות-העולם:

נכון, אמנם, שמפני חושך הגלות חייב יהודי להזדקק לעזרתם של אומות-העולם, ובפרט כשמדובר ב"מלכות של חסד" - אבל עליו לזכור תמיד את מעלתו וכו':

הוא צריך לעמוד בפניהם בקומה זקופה, ולספר להם על דבר שבע מצוות בני נח שיש לקיימן לא מפני הכרע הדעת אלא משום שכך ציוה הקב"ה, וכאשר הוא בא לבקש מהם ממון או עזר אחר בכלכלה או בנשק, הוא עושה זאת רק משום שכך ציוה הקב"ה, שהיות שאנו נמצאים עדיין בזמן הגלות (לפני בוא משיח צדקנו) צריכים לעזרת דרכי הטבע.

וכאשר הגישה היא באופן של עמידה "בקומה זקופה", ב"קוממיות", מביא הדבר לקיום הברכה הנאמרת בפסוק לפני "ואולך אתכם קוממיות" - "ונתתי שלום בארץ", שלום אמיתי, הנובע מכך שהגוי מפחד מיהודי, כמ"ש "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", היינו לא רק עמי הארץ הגרים מעבר לים, אלא ובעיקר אלה הנמצאים בסמיכות מקום לארץ הקודש.

ו"יראה" זו נובעת מכך שישראל מקיימים את כל המצוות מבלי להתבייש בהם, וכדרז"ל "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך - ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש", ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין". כלומר: כאשר אפשר להורות באצבע ולהגיד - אלו תפילין שבראש, הוא רואה את היהודי מקיים את הוראות התורה בתוקף ובגאון יעקבג, הרי זה פועל אצלו ענין של "יראת הכבוד", ובמילא אין זה מגיע לידי מלחמה כלל.

ומכך יוצאת בדרך הטבע הברכה הבאה - "וחרב לא תעבור בארצכם" - "אפילו חרב של שלום", דהיינו חרבם של האומות הללו האומרים (ואפילו אלו המתכוונים לכך באמת) שפניהם מועדות לשלום, ו"חרבם" נועדה רק להבטיח את השלום - הרי גם חרב זו לא תעבור בארץ, כי אין צורך לעזרת החרב, משום שהקב"ה מבטיח בעצמו שיהי' "ונתתי שלום בארץ".

ו"שלום" זה הוא שלום בר-תוקף ע"פ השו"ע, ולא שלום כזה שהוא היפך דין מפורש בשו"ע ח"ו.

וכדרך אלו העושים "שלום" המבוסס על הפרת דיני השו"ע, המסכן (היל"ת) את בטחונם של ישראל, בטחונו של ציבור יהודים, בארץ הקודש - ע"י מסירת עניני בטחון וכלכלה ונשק לאוה"ע.

ובפרט שאף אחד מבין הגויים לא התכונן ולא עלה בדעתו שהיהודים יוותרו כ"כ הרבה, ואין הויתורים אלא בבחינת "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע", שמגרים עליהם את היצר הרע גם בענינים כאלו שהוא עצמו אינו מעוניין בכך.

גירוי היצר הרע הוא באופן מוגזם והיפך השכל לגמרי הנובע מנפילת רוח ורגש נחיתות בפני כל דבר שריח של גויות נודף ממנו: זהו היפך השכל הפשוט למסור בידיהם של אויבי ישראל ענינים של בטחון בשעת חרום רח"ל, למסור ענינים חיוניים לקיום בדרך הטבע (היות ונמצאים בגלות ויש צורך לעזרת דרכי הטבע).

ב. אותה טעות שכבר נעשתה פעמים רבות, חזרה ונעשתה שוב בלבנון:

מחזיקים אלפי חיילים ישראליים בתוך לבנון, ולא מאפשרים להם לסיים את המבצע שלשמו הובאו לשם לכתחילה.

לכתחילה היתה הצעת אנשי הצבא, תוך כדי הבאת ראיות מוכחות מפיהם של המומחים לעניני בטחון, שאם יסיימו את המבצע "בשעתא חדא וברגעא חדא", הי' פועל גורם ההפתעה (כי אף אחד לא התכונן לכך), והיו מסיימים אותו בהצלחה!

ועוד זאת: כבר הוזכר בכמה הזדמנויות, שזמן זה הי' שעת הכושר גם מבחינה מדינית, היות שנשיא ארה"ב, עזב את עיר הבירה, ווישנגטון, דבר שהפריע לו מללחוץ וכו', ולא עוד אלא שהודיעו מכאן לשם שהוא נוסע לחו"ל למשך תקופה זו!

ולמרות זאת, אחרי שהתחילו במבצע, נפל עליהם פחד מפני הגויות שבקרבם, מפני היצר הרע, דבר שהביא אתו פחד כפשוטו בפני גוי כפשוטו, דבר שהגוי לא תבע אותו כלל, וכשם שבנוגע ליצר הרע גירו אותו ועשו יותר ממה שהוא רצה, כך גם בנוגע לגוי, שפחדו ממנו וחששו לו גם בענינים שהוא לא התכונן כלל להפעיל לחץ וכו', ועצרו את התקדמות הצבא, ונתנו הוראה לא להתקיף אלא אם הצד שכנגד מתקיף!

כתוצאה מכך נופלים קרבנות ר"ל במשך שבועות וחדשים אלו, אשר בדרך הטבע היו יכולים למנוע אותם, וכדעת כל המומחים בצבא שאמרו פה אחד, שהדרך היחידה להבטיח מינימום של נפגעים, קרבנות ופצועים, בין אצל היהודים ובין אצל הגוים היא התקפה מהירה ככל האפשר.

כאשר מושכים את המבצע, הרי זה גורם, כאמור, לריבוי קרבנות.

אותו הדבר הי' גם במלחמה הנקראת "מלחמת יום הכיפורים", כאשר מדינאים אלה שהיו נפולים ברוחם בפני הגלות לא איפשרו לקבל את עצת אנשי הצבא שיש לערוך גיוס כללי מיד - דבר שאם היו עושים אותו היו חוסכים הרבה קרבנות, כי ההרתעה שבעצם הגיוס היתה מפחידה את השונאים כך שלא היו יוצאים למלחמה כלל. דבר זה כבר גלוי וידוע לעין כל, ששיקולם של המדינאים הי' רק מחמת הפחד של "אל תתגרו באומות", ולכן הם פחדו לנקוט בפעולה שיכולה להתפרש כמעשה התקפתי, והדבר הביא ר"ל מאות, בנוסף על הפצועים, אשר האלמנות והיתומים של קרבנות אלה עדיין מסתובבים בארץ הקודש, ומוגי לב אלה שמנעו את הגיוס פוגשים באלמנות וביתומים...

ואעפ"כ, כאשר הגיע מקרה דומה, במלחמת הלבנון, חזרו על אותה טעות. היתה ישיבה מיוחדת שבה דנו בשאלה כיצד לנהוג בענין מלחמה זו, ואמרו שיש שתי דרכים: דרכם של אנשי הצבא, האומרים שיש לסיים את המבצע במהירות המקסימלית, וככל שיקדימו את סיומו יחסכו יותר קרבנות (הן בין יהודים והן בין לא-יהודים), והדרך השני', דרכם של המדינאים, דרך ההיסוס וכו'.

ואלה שעשו את הטעות הגורלית בעת מלחמת יום כיפור, חזרו על אותה טעות, והחליטו לנהוג כעצת המדינאים, דבר המביא אתו קרבנות רבים מדי יום ביומו במשך חדשים רבים!

כדי להתמודד עם הבעי' האמורה מצאו דרך חדשה: להשתיק את העיתונים ולא לספר על הקרבנות! הקרבן נפל, האלמנה והיתום מסתובבים - מהי העצה? אומרים לעיתונים: אל תפרסמו זאת, כדי לא להכביד על ליבם של יהודים!

זהו אמנם דבר טוב: הרי צריך שיהודי יהי' בעל מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, וישנה מצוה בתורה "ואהבת לרעך כמוך", ולא סתם מצוה אלא "זה כלל גדול בתורה", ומנצלים מצוה זו כדי להשתיק את העיתונות, לא לבלבל את מנוחת הנפש של בני ישראל - וכך מושכים את הדבר ולא מאפשרים את סיום המבצע!

ג. אם היו שומעים בעצתם של אנשי הצבא, ומאפשרים את ביצוע מלחמת שלום הגליל בימים אחדים, היו חוסכים הרבה קרבנות הן בבני ישראל והן בצד השני, ולא היו מגיעים למעשה שאירע במחנות הפליטים וכו'.

אשר המעשה הזה הביא עמו את הקמת "ועדת החקירה", שהקימו, כביכול, כתוצאה מ"גאון יעקבג" (בלשון סגי נהור), ועדה שמטרתה לחקור ולדרוש יהודים על מעשיהם, ומפחדים להזכיר לועדה אשר לכל לראש, ובתור התחלת הדו"ח שלהם יש לזכור שהמעשה עצמו בוצע בידי פב"פ, הנמצא עדיין בחיים חיותו, והוא חבר ב"או"מ", ומקבלים אותו בוושינגטון במחיאות כפיים ובצעקות שיש לסייע לו!

אבל היות ש"קטן נתתיך בגויים" (כלשון ההפטרה), והגוי הזה הי' צריך לסיוע, לכן, אחרי שהועדה תפרסם בדו"ח שהוא האשם, יש מקום לחקור ולדרוש מי הי' המסייע למעשים אלו, ואם הי' סיוע בכלל, או כדבריו, שהי' זה מעשה שנעשה בלי שום סיוע כי הוא מעשה של צדק ויושר, אלא שיש כאלה שעמדו מן הצד ושתקו, או אפשר שאף אחד לא עמד מן הצד גם כן, כי הוא לא ידע כלל מכך!

ד. ענין זה שמדברים אודותיו עכשיו, יש רק קומץ של אנשים שיכולים להשפיע בנידון, ובעוונותינו הרבים הם יושבים ושותקים!

לכאורה היו צריכים לצאת בזעקות מחאה: הייתכן?! - אעפ"כ עסוקים בכל דבר, לא רק בדבר זה. ובעיקר עסוקים בחישוב הקולות שתקבל מפלגה פלונית בבחירות הבאות.

נכון, זה דבר חשוב - אבל ראשית כל יש להבטיח עניני פיקוח נפשות! ענינים של "גאון יעקב"! ענינים של קידוש השם והפכו!

במקום זה יושבים ועושים חשבונות, מה כדאי יותר למפלגה, והיות שבמפלגה עצמה יש כמה מנהיגים, יש להתחשב עם דעת כולם.

ע"פ התורה קיים כלל ש"דבר אחד לדור"! אין "שני דברים לדור". אפילו הכהן הגדול שהי' קודש הקדשים, המובחר בין הכהנים, הי' צריך להיות אחד בלבד המדובר הוא ב"קודש הקדשים", כמ"ש ויבדל אהרן להקדישו קודש הקדשים, לא סתם קודש - למרות זאת אומרת תורת חיים, הוראה בחיים שאסור לעשות שני כהנים גדולים משום איבה!

וכאן, במפלגות, הסדר הוא שאין מפלגה שאין בראשה שנים שלשה ארבעה או חמשה מנהיגים, ש"אין דעותיהם שוות", דבר המקשה על קבלת החלטות.

העובדה שיש יותר ממנהיג אחד אינה כמו בבית-דין (כביכול) שכולם בדעה אחת - אלא כל אחד אומר את ההיפך מן השני, שהרי "אין דעותיהם שוות", ובפרט כשמתערבים עניני פניות וכו' - שאין כאן המקום לדבר בענין שאינו שבחן של ישראל.

מזכירים זאת רק בדרך אגב, ולא סתם "דרך אגב", אלא משום שדבר שכואב אין ברירה וחייבים לצעוק! האדם הצועק יודע שהצעקה לא תועיל להחלשת הכאבים, אבל הוא צועק לא משום שכך אומר שכלו - אלא משום שכואב לו!

ובענין זה קיימת עכ"פ איזו תקוה:

כשיצעקו פעם אחר פעם, ולא מאחורי הפרגוד אלא בפומבי, ויראו שלא מתביישים וצועקים, ויכול להיות שימשיכו לצעוק גם ביום הבחירות - אולי הדבר יעזור סו"ס, והממונים על הדבר יסדרו להם סדר עדיפויות נכון יותר, להבטיח לכל לראש את שלומם ובטחונם של היהודים והלא-יהודים הגרים בארץ ישראל, ואח"כ להתעסק בדברים אחרים.

ה. נקודה נוספת בענין:

לכל לראש, מצד הבטחון ברבש"ע, אשר "לא ינום ולא יישן שומר ישראל", יש להשתדל לחזק את לימוד התורה וקיום המצוות. זה צריך להיות הדבר הראשון בסדר העדיפויות.

וחיזוק עניני תורה הוא גם עזרה לבטחון בנ"י כפשוטם, משום שבחור היושב ולומד תורה, הריהו מגין על הארץ עוד יותר מן הבחור העומד על הגבול ומסכן את נפשו.

אלא שיש, כמובן, מעלה בבחור זה העומד על הגבול - מעלתו היא המס"נ בפועל.

יוצא איפוא, שיש בשניהם מעלה, הן בבחורים היושבים ולומדים תורה והן באלה העומדים על הגבול.

ענין זה הוא בכל העולם כולו: כך ברא הקב"ה את עולמו, שבכל ענין יש מעלה לגבי השני, ובלשון חז"ל הידוע "יותר ממה שהבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב", פירוש הדברים: התורה אמנם אומרת שהוא עני, עני הצריך לצדקה, ותוך כדי דיבור מסבירה התורה שאין העני צריך להרגיש את עצמו נחות ח"ו משום כך, כי בשעת מעשה הוא עושה עם בעה"ב יותר ממה שבעה"ב עושה עמו.

וכך בעניינו: לכאורה היושב ולומד תורה אינו דומה כלל לזה העוסק בעובדין דחול, אפילו עובדין דחול נעלים ביותר; ומ"מ, בהכרח לומר שגם העוסק בעובדין דחול יש בו מעלה, ולא סתם מעלה אלא מעלה גדולה ביותר, היות שהוא זה אשר בממונו תלוי העוסק בתורה.

וכידוע מאמר חז"ל בדבר הקדמת זבולון ליששכר, שזהו משום שזבולון העוסק בעניני מסחר הוא המספק את צרכיו של יששכר העוסק בתורה.

בכל אופן, היות ויש מעלה בשניהם, מובן, שאלו הממונים על כך, צריכים לדאוג לכל לראש לבטחון בנ"י היושבים בארץ ישראל, וזאת, ע"י עזרה מתאימה לישיבות, והן ע"י קבלת החלטות מתאימות בעניני בטחון וכו'.

ו. והלואי שהדברים האמורים לעיל יעזרו עכ"פ מכאן ולהבא, לפחות במקצת, ואולי יצטרפו עוד כמה שיתחילו לזעוק על המצב האיום, מבלי בושה ולא מאחורי הפרגוד, ובפרט בין אלה הנמצאים בארץ הקודש. ואם יש צורך - לדפוק על השולחן, כי יש לזכור שזהו דבר שתלוי בו בטחון הארץ כפשוטה!

והתוצאה המיידית מן המחאה תהי' - לא למסור ר"ל עוד שטחים הנמצאים ביד ישראל, לא להעלים (אפילו אם הדבר גורם צער) את ההיזק הרב והצרות הנובעות ממסירת שדות הנפט למצרים, ועוד ועוד.

כבר דובר פעמים רבות, שהיות והקב"ה יודע כי אנו נמצאים בחושך כפול ומכופל - לכן הוא עושה דברים כאלה שאף אחד לא יוכל להכחישם, וכך גם בענין ה"שלום" עם מצרים.

הם התגאו בכך שע"י מסירת השטחים למצרים הביאו "שלום בארץ", והביאו כמה ראיות לדברים וכו'.

וזאת, למרות העובדה (הידועה להם), שתיכף עם חתימת הסכמי "קעמפ-דייוויד", הפרו המצרים את ההסכם, ולא היתה זו הפרת הסכם גרידא, הפרה של הבטחה מסויימת, אלא הפרה בעניני בטחון הקשורים עם פיקוח נפשות ממש!

ועד כדי כך - שמסירת השטחים שבין ארה"ק למצרים (למרות שאלו הם שטחים בחו"ל) שגרמה לקירובם של המצרים אל ארץ הקודש, הביאה עמה הסתננות מחבלים עם פצצות וכו' אל ארץ הקודש משטחה של מצרים.

ה"עצה" שמצאו לכך, להנחות את העיתונים שלא ידפיסו ידיעות אלה, לא עזרה כי נמצא עיתון כאן בחו"ל, שלא התבייש וכיון שראה עד היכן הדברים מגיעים הוא הדפיס ופירסם בעיתונו את סיפור המעשה בפועל, שלפני כחודשיים מצאו מכונית-תופת בבאר-שבע, ורק בדרך נס ניצלו ממנה!

ואינני יודע אם באמת ניצלו ממנה לגמרי, או שמספר הנפגעים היה קטן ממה שהי' יכול להיות, והרי אפילו נפש אחת מישראל היא עולם מלא!

וכאמור, במשך ששה שבועות לא איפשרו לפרסם סיפור זה, וכל כך למה - כי סיפור זה ימחיש את ה"הישג" שבהסכמי "קעמפ-דייוויד"!

במעשה מחריד זה אנו רואים כיצד ההנהגה בארץ ישראל היא באופן ד"הולך ומוסיף" בצד השלילי ר"ל:

קודם כל מחזירים שטחים הדרושים לשם הגנה ובטחון (כך, שהטענה ששטחים אלה הם מחוץ לארץ, אין לה משקל); כשיושבים בישיבה של מומחים, הרי קולם של "מוגי הלב" הי' חזק יותר, והם לא איפשרו להתחשב עם דעת המומחים לעניני בטחון (כפסק השו"ע), ולכן התקבלה החלטה כדעת המדינאים.

ואח"כ, כאשר הגיעו לארץ ישראל מחבלים ממצרים, מחבלים כאלה שלא היו יכולים להגיע לא"י אילו הי' חצי האי סיני מפריד בין מצרים וא"י (כי השטח הוא גדול והי' מספיק זמן להיוודע על בואם ולנקוט בפעולה וכו'), והציבו מכונית-תופת בעיר ואם בישראל ובדרך נס ניצלו ממעשה חבלה זה - העצה לזה היא שמשתיקים את המעשה!

ורק כאשר העיתון בחו"ל פירסם ידיעה זו, כבר לא היתה ברירה ופירסמו זאת גם בארץ, אבל באופן של "מגלה טפח ומכסה טפחיים"!

המצב מבהיל עוד יותר בכך שבעלי ההשפעה בארץ ישראל, הן הדתיים והן הלא-דתיים, הן הראשים והן אלה שאינם ראשים - שותקים!

ז. ויהי רצון, אשר מכאן ולהבא יעסקו בזה כל אלה השייכים לכך, ועם כל הרעש הדרוש לכך, ולא יתביישו, ולא יפחדו שמא זה יזיק להם באיזה ענין שיהי'.

ודבר זה יעזור, לכל לראש כלפי הקב"ה. ואם כן, כבר אין שום תפיסת מקום אצלו מה תהי' התוצאה מכך בענינים הקשורים עם בשר ודם.

נוסף לכך: הענין אינו כדאי גם מבחינה מעשית. שהרי "אמת מארץ תצמח", ואי אפשר לרמות אלא מקצת אנשים לזמן מועט, אבל בסופו של דבר מתגלה האמת, כשם שהתגלו ההפרות של הסכם "קעמפ-דייוויד" ע"י מצרים, והתגלו הצרות הנובעות מכך שמעכבים מספר חדשים את החיילים בגבול לבנון.

בכל אופן מכאן ולהבא הכל ישתפר וכו', וכשם שזכינו לגאולת י"ט בכסלו בשנה זו, שהרי בכל שנה ושנה "הימים האלה נזכרים ונעשים", ונמשכים כל הברכות וההשפעות, כולל גם שאפילו העמים והשרים מקבלים את פעולתו של יום זכאי זה,

כך נזכה, שכל יהודי יעשה את התלוי בו שיהדותו תהי' במצב של "קומה זקופה", אשר היהדות כוללת את טובת הפרט וטובת הכלל, ואדרבה, טובת הכלל היא העיקר, שהרי "יחיד ורבים הלכה כרבים", נוסף על הכלל גדול של "ונתתי שלום בארץג", שלום אמיתי, הבא ע"י הקב"ה, ועל פי רצונו של הקב"ה.

ושלום זה יביא עמו מצב ש"אפילו חרב של שלום לא תעבור בארצכםג", ועוד בימי הגלות האחרונים יקויים הכתוב "ואולך אתכם קוממיותג", "בקומה זקופה", "ואתם תהיו לי לעם", ונלך לקבל את פני משיח צדקנו שיראה לנו את נרות ציון הקשורים עם נרות חנוכה - בבית המקדש השלישי שיבנה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

ואז יקויים מ"ש "קץ שם לחושך", ויסתיים חושך הגלות, ותתחיל "אתחלתא דגאולה", ואח"כ הגאולה עצמה עד לשלימות הגאולה, וכל ענינים אלה יהיו באופן של "אחישנה" מן האתחלתא דגאולה עד לשלימות הגאולה - ובמהרה בימינו ממש.

להשיג הספר "קראתי ואין עונה" להדפסה   תגובות  

מוגש ע"י מערכת "השיחה היומית"   Brought to you by "The Daily Sicha"   WWW.SICHOS.COM