ב"ה
שיחות מכבוד קדושת אדמו"ר מליובאוויטש
בענין שלימות הארץ

מוגש ע"י מערכת "השיחה היומית"   Brought to you by "The Daily Sicha"   WWW.SICHOS.COM

להדפסה  תגובות  

 
עשרה בטבת תשמ"ג (מוגה)

 

תוכן השיחה

כשהקב"ה נותן מתנה — ארץ ישראל — ליהודים, הרי צריכים להחזיק מתנה זו בשתי ידיים ולא לוותר ‏עליה, וע"י שיעמדו בתוקף — ולא יתנהגו ב"פחד" וב"רגש-נחיתות" — יפול פחד על אומות-העולם! * "רגש ‏הנחיתות" והפחד בפני הגוי גדול כ"כ — עד שהקימו "ועדת-חקירה" לבדיקת מה שאירע ב"סאברא ‏ושאתילה", בה-בשעה שהגויים הם אלו שביצעו את הטבח! * פורסם בראש כל חוצות, שנשיא לבנון וחייליו ‏הם שביצעו את הטבח, ואעפ"כ, מאשימים בכך את היהודים, ומי המאשימים? — ג"כ יהודים!!! * אומות-‏העולם עומדים ומתפלאים לנוכח אבדן הכבוד העצמי של היהודים!!‏


האזן לשיחה

א. והנה, כאשר יהודי יודע ומרגיש שהגלות אינו מקומו האמיתי, ומה שנמצא בגלות ("בנים שגלו מעל שולחן אביהם") הרי זה רק באופן עראי, מכיון שהוא מוכרח לקיים את רצונו של הקב"ה ששלחו בגלות למשך זמן מסויים (ואינו רוצה למרוד ח"ו בהקב"ה), אבל הוא מצדו חפץ לצאת מהגלות (ו"נשאתני ממצרים") - הרי מובן בפשטות שכאשר הקב"ה נותן (לא ח"ו בשר ודם בכחו ועוצם ידו) ליהודים שטחים של ארץ ישראל (עוד בהיותו בגלות) מחזיק הוא בשטחים אלו בשתי ידיו, ואינו מוותר אפילו על "שעל" אחד!

ישנו אמנם הענין ד"לא יעלו בחומה כו'", כלומר, שאין למהר ולהשיג את כל שטחי ארץ ישראל ע"י בנין של כח - כי עז"נ "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי גו'", כלומר, שצריכים לעסוק בביטול הענין ד"חטאינו", ובדרך ממילא יתבטל כללות הענין ד"גלינו מארצנו", ואז יקבלו בנ"י - מהקב"ה - את כל ארץ ישראל בשלימותה, ללא ענין של מלחמה וכיו"ב;

אבל כאשר מדובר אודות שטחי ארץ ישראל שהקב"ה כבר נתנם לבנ"י - מחזיקים בנ"י בשטחים אלו בשתי ידים>, ואינם מוותרים מאומה!

וכמו כן בנוגע לשטחים דחוץ לארץ הקשורים ונוגעים לבטחונם של יהודים הנמצאים בארץ ישראל או בחו"ל - שאין לוותר ח"ו על שטחים אלו, מכיון שוויתור כזה כרוך עם ענין של סכנה ופקו"נ, ואדרבה: מכיון שישנו חשש ש"משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם" - אזי "יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת" ("עד רדתה - אפילו בשבת"), וכל זה - אפילו כאשר מדובר אודות נכרים שצרו על עיירות ישראל "על עסקי תבן וקש" בלבד, ולא רק כאשר צרו בפועל, אלא אפילו כאשר ישנה שמועה שהם "ממשמשים לבוא".

וכאשר יהודים מתנהגים ע"פ הוראת השו"ע, ועומדים בזה בכל התוקף - אזי נופל פחד על אומות העולם, וכמ"ש "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואז - אינם מנסים אפילו לפגוע ביהודים ח"ו, ואדרבה>: "בשבעה דרכים ינוסו לפניך". כלומר, שהם יברחו משטחי ארץ ישראל ומהשטחים הקשורים לבטחונה של ארץ ישראל", ותועלת הדבר תהי' גם עבורם - עבור האינם יהודים, ואפילו עבור "מחבלים", שגם הם לא יפגעו, מכיון ש"בשבעה דרכים ינוסו לפניך"! וזוהי הדרך היחידה להשכנת שלום אמיתי!

ב. ומכיון שישנם יהודים שהכניסו את עצמם לגלות פנימית ועמוקה ביותר (הן בין אלו הנמצאים בחוץ לארץ, והן בין אלו הנמצאים בארץ הקודש) - "רגש נחיתות", ו"פחד איום" כלפי גוים ו"גוי'שקייט", וכתוצאה מכך מתנהגים הם היפך רצון ה' והיפך רצון התורה בכל הקשור לבטחונה של ארץ ישראל [ואין להאריך בזה, מכיון שזהו זמן שצריכים לדבר אך בטובתן של ישראל] - הנה יה"ר ש"יערה עליהם רוח ממרום" ויתחילו לצעוק "ונשאתני ממצרים", כלומר, שיבקשו מהקב"ה שיוציאם ויגביהם מהמיצרים וגבולים הנ"ל!

ולא זו בלבד שמכאן ולהבא יפסיקו לפחד מפני "גוי'שקייט", אלא אדרבה: יהי' נראה לכל שמכיון שיהודים מתנהגים ע"פ רצונו של הקב"ה, הנה גם בהיותם בזמן הגלות ובארצות הגלות - נעשים הם ה"בעלי-בתים" האמיתיים על המציאות כולה, וכמבואר בירושלמי עה"פ "לא-ל גומר עלי", שכאשר יהודי פוסק - ע"פ השו"ע - אודות ענין הקשור עם מציאות העולם, נפעל כן במציאות העולם, ובנדו"ד - כאשר יהודי פוסק - ע"פ שו"ע - שהגוי צריך להתנהג באופן כך, הרי הגוי מתנהג כן בפועל, מכיון ש"מזלי' חזי"!

ועד שהקב"ה ממלא את בקשת בנ"י - "ונשאתני ממצרים" - ומוציא את כל בנ"י מהגלות, בחסד וברחמים, בקרוב ממש, ובאופן ד"ארו עם ענני שמיא", ומביאם לארצנו הקדושה כפי שהיא בשלימותה, ובתכלית השלימות - "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך", כלומר, שבנ"י מקבלים מאת הקב"ה - מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה - את כל השטחים השייכים לארץ דז' אומות ותיכף ומיד דעשר אומות, כולל "קני קניזי וקדמוני", כפי שהבטיח הקב"ה ב"ברית בין הבתרים" (שבה נגזרה גם גזירת הגלות) - "לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו' את הקיני גו'".

ג. ישנו ענין העומד על הפרק שבו רואים בגלוי ובהבלטה עד כמה גדול "רגש הנחיתות" כלפי גויים ו"גוי'שקייט", וכן את תוצאת הדברים - שלא זו בלבד שאין מקבלים שום ענין של כבוד כו', אלא אדרבה: עי"ז מתבזים עוד יותר בעיני האומות, כדלקמן.

וכוונת הדברים - למצב המבהיל הקשור עם הקמת "ועדת-החקירה" כדי לחקור את המאורעות שאירעו במחנות הפליטים:

- מבלי להיכנס כלל להשאלה הצריך הי' למנות הועדה בכלל, ועוד וזהו העיקר - האם היתה האפשריות לא למנותה למרות הלחץ מבחוץ ומבפנים - נוצרים ומוסלמים נלחמו זה בזה - "וסכסכתי מצרים במצרים" - ובעקבות כך נערכה "שחיטה" ו"רצח" כו' במחנות הפליטים.

וכאשר הולכים "לחקור" את פרטי המאורע - הנה במקום להתייחס לעצם המאורע, כלומר, מי הם אלו שעשו את המעשה בפועל ממש, ומי הוא זה אשר נתן להם את הפקודה לעשות זאת, שזהו הענין העיקרי והחשוב במאורע זה, הנה במקום זה עורכים חקירה ודרישה בענין צדדי:

היות שנתעוררה קס"ד שיתכן שיהודים ידעו אודות המאורע ולא סיכנו את חייהם כדי לנסות למנוע מלחמה בין נוצרי למוסלמי, אשר לכן צריכים לחקור יהודי פלוני, ויהודי שני ושלישי כו', האם הי' בדרגת "צדיק גמור", או "צדיק שאינו גמור", או אולי "בינוני" וכו' - בזה שאולי לא קיים את חובתו לעשות שלום בין הנ"ל!!

מי מקים "ועדת-חקירה" זו - יהודים בעצמם, ומקימים אותה בירושלים עיר הקודש, ומטרתה הבלעדית - לחקור ולשפוט את היהודים על שלא סיכנו את חייהם למנוע מלחמה בין נוצרי למוסלמי (אם אכן יתברר סו"ס אשר הי' בידם למחות ואשר ידעו אודות המאורע מקודם לכן)!

אם מישהו רוצה להאשים את היהודים על אי התערבותם בין הנוצרים, שע"פ החוק הבין>-לאומי דהאומות היו הם הבעה>"ב הבלעדיים דמקומות ההם, כ"א למנוע אותם ולעכבם מלהכנס למקומות ההם ששם נמצאו המוסלמים - הנה לכל לראש צריכים לחקור מי הם שנכנסו ומי עמד בראשם ומי הם שעשו זאת בפועל ממש, ומי הוא שנתן להם את הפקודה לעשות זאת, ולהכריז ולפרסם זאת ללא כל פחד>, ורק לאחר שהאשמים בעצם המאורע יבואו על ענשם, אז מקום לחקירה ופירסום מי הי' בידו למחות ולא מיחה!

ובפועל ממש - עד עצם היום הזה לא נשמע כלל במכ"ע וכיו"ב, אשר בתכניתה או שכבר עסקה "ועדת-החקירה" בעצם המאורע וכל עיסוקה מתבטא רק בחקירת היהודים ה"אשמים" - כביכול בדבר אי התערבות וכו'! הנהגה שלא היתה דוגמתה לעולמים!!

וכל זה למה - מפני "רגש הנחיתות" והפחד כלפי גוים ו"גוי'שקייט": מפחדים לומר מי הוא הגוי שנתן את הפקודה לבצע את הדבר, ומי הם הגויים שביצעו את פקודתו בפועל!

ד. אפילו את"ל אשר לכתחילה הי' מקום לפחד שלהם מפני הגוי (שלא להזכיר את שייכותו למאורע זה) - הרי עתה לא קיים עוד חשש זה, מכיון שגויים כבר פרסמו זאת, כפי שנדפס בכו"כ עיתונים:

פורסם במכ"ע שהפקודה להכניס את ה"פלנגות-הנוצריות" למחנות הנ"ל ולעשות שם מה שעשו - ניתנה ע"י נשיא לבנון>, ואלו שביצעו זאת בפועל הם - אנשי חיל שלו!

ואעפ"כ - לא עולה בדעת אף א' שיש להענישם על כך, ואדרבה: נותנים להם עזר וכבוד, ומחשבים אותם ל"מובחרים שבעם>" - על זה שעשו מעשה של "נקמת דם" (ע"י "גואל הדם"), בהתאם ל"מנהג" המקובל אצלם (הן אצל הנוצרים הנ"ל והן אצל המוסלמים) מדורי דורות, לשלם "עין תחת עין", "נפש תחת נפש", ועד שענין זה נחשב אצלם ל"מצוה"!

ולעומת זאת - את מי מאשימים - את היהודים שאולי ידעו אודות המאורע ולא סיכנו את חייהם למנוע זאת, ועד כדי כך, שיש אומרים שהיהודים נתבקשו ע"י (באי כח) נשיא לבנון שלא להתערב בענינים הפנימיים של מדינתו, ואעפ"כ, הם האשמים מכיוון שלא התנגדו לדרישתו של נשיא לבנון!

כאשר עורכים חקירה ודרישה - אפילו אצל אומות העולם, ועאכו"כ ע"פ "תורת אמת" - ורוצים לקבוע פס"ד אמיתי, אזי מתחילים (לכל לראש) לברר את כל הפרטים הקשורים עם עצם המאורע>, ורק לאח"ז יש מקום לחקור האם ישנו מי שהי' יכול למחות ולא מיחה!

וכאמור לעיל - כיום אין צורך כבר בעמידה בתוקף מבלי להתפעל מה תהי' התגובה כאשר יפרסמו שהוא נתן את הפקודה - מכיון שהוא בעצמו גילה ופירסם זאת!

ה. הסיבה הרשמית שלא מתעכבים - כיום - על עצם המאורע, היא - מכיון שכולם יודעים זאת. אבל מובן בפשטות שאין כל הצדקה לסיבה זו, מכיון שענין זה נוגע לאופן ניסוח הדו"ח שמכינה "ועדת החקירה", עם כל ההשלכות שתהי' בהתאם למסקנותי'!

נהגו בכל כיו"ב שמתחילים בהצהרה גלוי' וברורה שכל המאורע אינו שייך ליהודים כלל וכלל, לכתוב ולהדגיש את כל פרטי המאורע מתחלתו - "ויהי בימים ההם וכו'", כלומר, שבמקום פלוני ובזמן פלוני אירע כך וכך, ומאורע זה לא הי' באופן ד"נקרה נקרית", אלא מלכתחילה ניתנה פקודה ע"י פלוני בן פלוני שאנשי הצבא שלו יכנסו למקום פלוני - ששם נמצאים אלו שיש להם עמהם "חשבונות" [בהתאם למנהג קבוע מדורי-דורות אצל שני הצדדים, כנ"ל], כדי שיעשו שם מה שעשו, ואותם אנשים ביצעו את הפקודה שניתנה להם וכו'.

ורק לאחרי שיפרטו את כל פרטי המאורעות הנ"ל, בצירוף השמות דהקשורים בפרשה - הנה רק לאחרי כל זה שייך להתחיל לחקור האם ישנו מי שידע אודות המאורע והי' יכול למחות על כך ולנסות למנוע זאת, תוך כדי סכסוך עם נשיא המדינה שהוא הבעה"ב במדינה זו, ואח"כ ע"פ החוק הבין לאומי יכול לתבוע אותו בפני ה"או"ם" על התערבותו בעניני' הפנימיים של מדינה זרה, ובהתאם לכך לקבוע האם בכל זאת הי' צריך יהודי זה למסור את נפשו כדי לנסות למנוע זאת, והאם יש מקום להענישו על זה!

ו. וכאן רואים עד כמה גדול וחמור "רגש-הנחיתות" כלפי הגוי:

ישנם הטוענים שאסור להתגרות בגויים, ולכן, טענו שיש להזהר שלא לפרסם מי הוא שנתן פקודה זו ומי הם אלו שביצעו את הפקודה בפועל.

טענה זו נתבטלה כבר, מכיון שאומות העולם עצמם "הרעישו" כבר אודות ענין זה, ואעפ"כ, ממשיכים היהודים לחקור ולדרוש אודות "אשמתם" - כביכול - של היהודים במאורע זה!

וכאן עומדים אומות העולם ומשתוממים: כיצד יכולים לאבד את ההכרה של כבוד עצמי, אף לא במדה הכי קטנה?!

לאחרי שהכל יודעים מי נתן הפקודה לעשות את הדבר, ומי ביצע הדבר בפועל - באים היהודים ומקימים "ועדת-חקירה" המתעלמת לגמרי מעצם המאורע, עכ"פ עוברת בשתיקה גמורה על זה ועוסקת לחקור ולדרוש האם ישנו יהודי שהי' יכול למחות ולא מיחה, שאז צריכים להענישו על זה, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שפב"פ שנתן את הפקודה לעשות את המעשה (שהוא האחראי לעצם המעשה) - הנה לא זו בלבד שאף א' אינו חושב להענישו, אלא חולקים לו כבוד!!

כאשר ישנה טענה ב"או"ם" נגד ישראל - טוענים היהודים: מה שעשו עמהם מודיעים הם, ומה שהם עשו אינם מודיעים, כלומר, היתכן לדבר על "עוולה" של יהודים מבלי להזכיר שה"עוולות" שנעשו ליהודים ע"י ה"מחבלים" הם כמה פעמים ככה ולא מאותו הסוג כלל!

ולעומת זאת - כאשר העמידו יהודים בנסיון דומה, מתנהגים הם באופן כזה: הם בעצמם מעלימים את מעשיהם של הגוים במאורע זה, וכל החקירה והדרישה ב"ועדת-החקירה" (והרעש בכל העיתונים) מנהלת כולה נגד היהודים שאולי ידעו אודות המאורע ולא ניסו לעכב ולמנוע זאת!

ויתירה מזו: חקירתם של היהודים מלווה ב"בזיונות" - "זילותא דבי דינא" (אם בכלל אפשר לקרוא לזה "בית-דין") - שלא מסתפקים בזה שכבר חקרו יהודי מסויים, אלא חוזרים וקוראים פעם נוספת, כדי לחקור אותו שנית, תוך כדי פירסום בכל העיתונים שתפסו אותו ב"דבר שקר" [לפרסם דבר כזה - קודם ש"ועדת החקירה" הגישה את ממצאי', וקבעה פסק הדין - לא נעשה אפילו אצל אומות העולם!], מבלי להזכיר כלל אודות עצם המאורע - מי הם אלו שעשו זאת בפועל, ומי נתן את הפקודה לכך!

ז. והנה, מה שעבר עבר, ומספיק כבר להיות שקועים ב"מצרים" - להיות במצב של "רגש-נחיתות" כלפי "מצרים" באופן המתואר לעיל, ועכ"פ - לתקן מכאן ולהבא מה שניתן לתקן בזה.

וכאמור לעיל - כאשר יהודי נמצא בגלות עליו לדעת שאין זה מקומו האמיתי, ולכן, הוא מבקש מהקב"ה לצאת מהגלות, ופשיטא שח"ו להכניס את עצמו לגלות עמוקה עוד יותר!

וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (בשם אביו) - שרק הגוף הלך בגלות, ואילו הנשמה לא נמסרה כלל לגלות! ולכן, גם בזמן הגלות צריך יהודי לעמוד בכל התוקף בכל הקשור לעניני התורה ומצוותי', כנ"ל.

ואם ישנם יהודים שמצד בחירתם החפשית הכניסו את נשמתם לגלות - אזי "יערה עליהם רוח ממרום", וינצלו מגלות זו, ובאופן ד"ונשאתני ממצרים", כלומר, שתמורת המצב של גלות פנימי שבו היו שקועים עד עתה - יוסיפו מכאן ולהבא בכל עניני התורה ומצוותי', לימוד התורה וקיום המצוות, וכל עניני קדושה, ובאופן ד"מצוה גוררת מצוה".

ואז תמלא "ארץ הקודש" את תפקידה באופן המתאים - כראוי לארץ שנקראת (בלשון כל עם ועם) בשם "ארץ הקודש", שקדושתה מתבטאת [ולא בכך שיש בה ריבוי נשק המופץ ברחבי העולם, רחמנא ליצלן, כי אם] בזה שיש בה "מקומות קדושים", מקומות שבהם קבורים צדיקים שתמיד נקראים "חיים" ובה יושב "עם קדוש" - "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שהרי בין אם רוצים בכך או שאין רוצים בכך - ברא הקב"ה את בנ"י באופן שהם "ממלכת כהנים וגוי קדוש")!

ומכיון שבנ"י הם "עם חכם ונבון" - הרי מרצונם הטוב מתנהגים הם בהתאם לכך, ע"י לימוד התורה וקיום מצוותי' בפועל ("המעשה הוא העיקר").

ובודאי שמתנהגים הם בתוקף המתאים בכל הקשור לבטחונה של ארץ ישראל, ועושים זאת בדרכי נועם ובדרכי שלום - באופן שלא יגרם נזק לאף א', מכיון ש"בשבעה דרכים ינוסו לפניך".

ח. והמעשה הוא העיקר - להוסיף בכל עניני התורה ומצוותי', החל מה"מבצעים" הידועים:

אהבת ישראל ואחדות ישראל, חינוך עצמו וחינוך הזולת, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים - יבנה וחכמי', נרות שבת קודש ויו"ט, כשרות האכילה ושתי', וטהרת המשפחה, וכן המבצע שלכל יהודי יהי' אות בא' מספרי התורה הכלליים.

ועי"ז מבטלים את סיבת הגלות ("מפני חטאינו"), ובדרך ממילא - "מיד הן נגאלין".

להשיג הספר "קראתי ואין עונה" להדפסה   תגובות  

מוגש ע"י מערכת "השיחה היומית"   Brought to you by "The Daily Sicha"   WWW.SICHOS.COM